התנגשות הציביליזציות – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
הכיל מידע שקרי |
||
שורה 35: | שורה 35: | ||
}} |
}} |
||
[[קובץ:Clash_civilizations.jpg|שמאל|ממוזער|200px|עטיפת הספר באנגלית]] |
[[קובץ:Clash_civilizations.jpg|שמאל|ממוזער|200px|עטיפת הספר באנגלית]] |
||
'''התנגשות הציביליזציות''' היא תאוריה, שהוצעה על ידי ה[[פרופסור]] ל[[מדע המדינה]] [[סמואל הנטינגטון]], אשר בעיקרה נאמר כי הזהות ה[[תרבות]]ית וה[[דת]]ית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר [[המלחמה הקרה]]. ראשיתה של התאוריה היא בהרצאה מפיו של הנטינגטון שנשא בעקבות פרסום הספר [[קץ ההיסטוריה והאדם האחרון]] ([[1992]]) ב"מכון האמריקני ליוזמה" (ב[[אנגלית]]: American Enterprise Institute).{{הערה| http://www.aei.org/issue/29196}}{{הערה|שם=FAarticle|1=Official copy (free preview): [http://www.foreignaffairs.org/19930601faessay5188/samuel-p-huntington/the-clash-of-civilizations.html The Clash of Civilizations?], ''Foreign Affairs'', Summer 1993}} ב"קץ ההיסטוריה", טען כותב הספר [[פרנסיס פוקויאמה]] שהעולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות [[המערב]], ה[[דמוקרטיה ליברלית|דמוקרטיה הליברלית]] וה[[שלום|שלום העולמי]]. עד מהרה בשנת [[1993]], הרחיב וסיכם הנטינגטון את שאמר בהרצאתו שנה קודם לכן, במאמר ב[[כתב עת|כתב העת]] [[ |
'''התנגשות הציביליזציות''' היא תאוריה, שהוצעה על ידי ה[[פרופסור]] ל[[מדע המדינה]] [[סמואל הנטינגטון]], אשר בעיקרה נאמר כי הזהות ה[[תרבות]]ית וה[[דת]]ית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר [[המלחמה הקרה]]. ראשיתה של התאוריה היא בהרצאה מפיו של הנטינגטון שנשא בעקבות פרסום הספר [[קץ ההיסטוריה והאדם האחרון]] ([[1992]]) ב"מכון האמריקני ליוזמה" (ב[[אנגלית]]: American Enterprise Institute).{{הערה| http://www.aei.org/issue/29196}}{{הערה|שם=FAarticle|1=Official copy (free preview): [http://www.foreignaffairs.org/19930601faessay5188/samuel-p-huntington/the-clash-of-civilizations.html The Clash of Civilizations?], ''Foreign Affairs'', Summer 1993}} ב"קץ ההיסטוריה", טען כותב הספר [[פרנסיס פוקויאמה]] שהעולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות [[המערב]], ה[[דמוקרטיה ליברלית|דמוקרטיה הליברלית]] וה[[שלום|שלום העולמי]]. עד מהרה בשנת [[1993]], הרחיב וסיכם הנטינגטון את שאמר בהרצאתו שנה קודם לכן, במאמר ב[[כתב עת|כתב העת]] [[Foreign Affairs]] תחת הכותרת "התנגשות הציביליזציות?".{{הערה|סמואל הנטינגטון, '''התנגשות הציביליזציות''', [[הוצאת שלם]], [[2003]], פתח דבר, עמוד טו}} מספר שנים לאחר מכן, בשנת [[1996]], הוציא הנטינגטון גם ספר בנושא. |
||
== מבנה הספר == |
== מבנה הספר == |
גרסה מ־16:01, 24 באוגוסט 2018
שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר
פרמטרים ריקים [ שנת הוצאה בעברית, מהדורות נוספות, OCLC, מהדורה מוערת, מהדורה ראשונה, מהדורה מדעית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ שנת הוצאה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
מידע כללי | |
---|---|
מאת | סמואל הנטינגטון |
שפת המקור | אנגלית |
סוגה | רישום, פוליטיקה בין־לאומית |
נושא | מדעי החברה |
הוצאה | |
הוצאה | סיימון אנד שוסטר |
תאריך הוצאה | 1996 |
מספר עמודים | 554 |
הוצאה בעברית | |
הוצאה | הוצאת שלם |
תרגום | דוד בן-נחום |
קישורים חיצוניים | |
מסת"ב | מסת"ב 965-7052-23-8 |
התנגשות הציביליזציות היא תאוריה, שהוצעה על ידי הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון, אשר בעיקרה נאמר כי הזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. ראשיתה של התאוריה היא בהרצאה מפיו של הנטינגטון שנשא בעקבות פרסום הספר קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1992) ב"מכון האמריקני ליוזמה" (באנגלית: American Enterprise Institute).[1][2] ב"קץ ההיסטוריה", טען כותב הספר פרנסיס פוקויאמה שהעולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות המערב, הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. עד מהרה בשנת 1993, הרחיב וסיכם הנטינגטון את שאמר בהרצאתו שנה קודם לכן, במאמר בכתב העת Foreign Affairs תחת הכותרת "התנגשות הציביליזציות?".[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1996, הוציא הנטינגטון גם ספר בנושא.
מבנה הספר
הספר מתחלק לחמישה חלקים:[4]
- חלק ראשון: עולם של ציוויליזציות
- פרק א - העידן החדש בפוליטיקה העולמית: זהות תרבותית, העולם החדש כעולם מרובה ציוויליזציות, גישות מחקר בניתוח היחסים הבינלאומיים - "עולם אחד: אופוריה והרמוניה" (לדוגמה, לדעת הנטינגטון: קץ ההיסטוריה), "שני עולמות: הם ואנחנו" (מזרח ומערב, עולם מפותח נגד עולם מתפתח וכו'), "184 מדינות פחות, או יותר" (השיטה הריאליסטית) ו"תוהו ובוהו מוחלט" (עולם אנרכי).
- פרק ב - ציוויליזציה בהיסטוריה ובימינו: מהי ציוויליזציה, רשימת הציוויליזציות הקיימות כיום ופירוט על כל אחת, התפתחות הציוויליזציות בהיסטוריה והיווצרות מערכת ציוויליזציות כמו שהיא היום ויחסי הגומלין כיום בין ציוויליזציות.
- פרק ג - ציוויליזציה אוניברסלית? מודרניזציה והתמערבות: משמעויות קיומה של ציוויליזציה אוניברסלית, השפות והדתות בעולם, המקורות ההיסטוריים של ציוויליזציה אוניברסלית, המקשר בין המערביות למודרניזציה, המאפיינים המייחדים את הציוויליזציה המערבית, שלוש הדרכים של תגובה של מדינות לא מערביות להתמערבות ולמודרניזציה - דחייה, כמאליזם ורפורמיזם.
- חלק שני: מאזנן המשתנה של הציוויליזציות
- חלק שלישי: הסדר המתהווה של ציוויליזציות
- חלק רביעי: התנגשויות בין ציוויליזציות
- פרק ח - המערב והשאר: בעיות בין ציוויליזציות: האוניברסליזם המערבי, התרבות תפוצת הנשק בעולם, הגידול בסחר הנשק בין סין ומדינות האסלאם הקיצוני, זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם, בעיות הגירה בינלאומיות וארצות הברית כמקרה בוחן.
- פרק ט - הפוליטיקה העולמית של הציוויליזציות: מדינות ליבה וסכסוכי קו שבר, האסלאם והמערב, מזרח אסיה והמערב ומפת בריתות הציוויליזציות המתהווה.
- פרק י - ממלחמות מעבר למלחמות קו שבר: תולדות המלחמה והמעבר שמתרחש כיום למלחמות מסוג "מלחמות קו שבר".
- פרק יא - הדינמיקה של מלחמות קו שבר: אופן התרחשותם ומאפיניהם של "מלחמות קו שבר".
- חלק חמישי: עתיד הציוויליזציות
- פרק יב - המערב, הציוויליזציות והציוויליזציה: פרק סיכום.
הרעיונות המובאים בספר
כאמור, הנטינגטון רואה בעידן שלאחר המלחמה הקרה את הציוויליזציות ככח המניע הראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. אולם, לא רק זאת. ציוויליזציות, כפי שאכן ההיסטוריה מראה לנו, הן אותו "כח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות, עמים ומדינות יכולים לעבור - אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות והנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או קבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דעות בסוגיות מגוונות. קווי שבר בין ציוויליזציות נוצרים והם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיו ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציבילזציות האחרות.
הגדרת המונח ציוויליזציה
- ערך מורחב – ציוויליזציה
על-פי הנטינגטון, "ציוויליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר".[5] לדעתו, כל אדם עשוי לראות בהשתייכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" - כך, דרך משל, פריזאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כפריזאי, אחר כך כצרפתי, אירופאי, קתולי, נוצרי ולבסוף מערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם.
הדת כמעצבת ציוויליזציה
הספר קובע כי הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות (להוציא את זו האפריקנית, בעלת החשיבות הקטנה היחסית, שיש סימן שאלה לגבי עצם קיומה) עם זאת, הספר מסתייג וטוען שרק דתות גדולות מספיק במספר מאמיניהן (כשהקטנה בהן היא דת שינטו, של הציוויליזציה היפנית, המונה בערך 120 מיליון מאמינים) יכולה להוות בסיס לציוויליזציה, כגון הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאסלאם.
שמונה הציוויליזציות על פי הנטינגטון
|
על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות:
- הציוויליזציה המערבית: המדינות שבהן רווחת הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית; כלומר - מערב אירופה, המדינות הבלטיות, אוסטרליה וניו זילנד ואנגלו אמריקה. לרוב קובעים את ראשיתה של הציוויליזציה בשנת 700 או 800 לספירה.[7] מאפייני הציוויליזציה המערבית, הם:[8]
- המורשת הקלאסית: המערב ירש הרבה מאפיינים מן התרבות הקלאסית ובהם תרבות יוון העתיקה ותרבות רומא העתיקה, השפה הלטינית והדת הנוצרית. גם הציוויליזציה האורתודוקסית והציוויליזציה האסלאמית הושפעו לא מעט מן התרבות הקלאסית, אך זה קרה באופן מועט בהשוואה למערב.
- קתולית והפרוטסטנטית: המאפיין החשוב ביותר המייחד את המערב הוא הנצרות המערבית, אשר ראשיתה בפילוג באימפריה הרומית למזרח ולמערב, אשר יצר את הנצרות הקתולית במערב ואת זו האורתודוקסית במזרח (אשר היא לא שייכת לציוויליזציה המערבית, אלא לזו האורתודוקסית); לימים התפתחה גם הנצרות הפרוטסטנטית מן זו הקתולית.
- הלשונות האירופאיות: השפות האירופאיות המודרניות, מוצא משותף, והוא מן הלטינית ובאופן קדום יותר מן היוונית העתיקה; ומכאן הדמיון הרב בין שפות אלו.
- הפרדה בין הסמכות הרוחנית לסמכות החילונית: היותם במערב באופן חד שני גופים עליונים, הכנסייה והשלטון החילוני והמאבקים ביניהם אין להם אח ורע בעולם, מלבד הציוויליזציה ההינדית (בה גם הייתה הפרדה בין הדת והפוליטיקה). לעובדות אלו, היה גם תפקיד חשוב בהתפתחות הדמוקרטיה והחירות במערב, כי הם זרעו את זרעי פירוז הכוחות והפרדת הרשויות.
- שלטון החוק: המערב בניגוד לציוויליזציות אחרות, התאפיין בעקרון עליונות החוק. את מסורת זו קיבל המערב בעיקר מן החוק הרומי. הוגי ימי הביניים הרחיבו את רעיון החוק, ובמאות השנים שלאחר מכן בראשית העת החדשה, הוא התעצב באופן משמעותי בעיקר בבריטניה. מסורת שלטון החוק, הניחה את יסודות החוקתיות וזכויות האדם.
- פלורליזם חברתי: החברה המערבית הייתה מבחינה היסטורית פלורליסטית מאוד; הן בהיבט הכלכלי, הן בהיבט המדיני והן בהיבט התרבותי.
- גופים ייצוגיים: הפלורליזם החברתי הצמיח, בשלב מאוד מקודם, אחוזות פאודליות, פרלמנטים ומוסדות אחרים שייצגו את האינטרסים של האצולה, הכהונה, הסוחרים וקבוצות אחרות.
- אינדיבידואליזם: האינדיבדיואליזם הוא מאפיין חשוב מאוד של המערב. הוא התפתח כתוצאה מהמאפיינים שהוזכרו קודם לכן, במהלך המאות ה-14 וה-15 והפך לרווח במיוחד במאה ה-17.
- הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), עם זאת היא נחשבת לציוויליזציה לנפרדת. אף על פי שיש בה נצרות קתולית, נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, היא פרי שילוב הציוויליזציה המערבית בתרביות הילידיות של האזור, אשר מייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי.[9] האיטי, אינה חלק מן הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, בשל כך שמרבית אוכלוסייתה בעלת מוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא אנגלית.[10]
- הציוויליזציה האורתודוקסית: המדינות שבהן רווחת הנצרות האורתודוקסית; כלומר - רוסיה, חלק מהבלקן, חלק מהקווקז, אוקראינה, יוון, בלארוס וקפריסין. למרות הקשר התרבותי שלה למערב, מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, מאתיים שנים של שלטון טטרי, עריצות בירוקרטית, וחשיפה מוגבלת לרנסאנס, לרפורמציה ולהשכלה, מייחד אותה מן המערב.[7]
- הציוויליזציה האסלאמית: המדינות שבהן רווחת הדת המוסלמית; כלומר - המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ועוד מדינות נוספות. כל החוקרים החשובים בתחום, מכירים בקיומה של ציוויליזציה אסלאמית נפרדת. האסלאם, שראשיתו בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה, התפשט תחילה צפונה לעבר הסהר הפורה, ומאוחר יותר התפשט מערבה לעבר צפון אפריקה, ומזרחה לעבר מרכז אסיה, דרום אסיה ודרום מזרח אסיה. עקב כך, אפשר להבחין באסלאם בריבוי תרבויות, אשר ביניהן אפשר למנות את זו הערבית, הטורקית, הפרסית והמלזית.[7]
- הציוויליזציה ההינדית: המדינות אשר רווחת בהן הדת ההינדית; כלומר - הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם היום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, אשר מהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה.[7]
- הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה ציוויליזציה סינית נפרדת, אשר ראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת טען שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית".[11]
- הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך אחרים אשר בדעת מיעוט שמים תחת כותרת "ציוויליזציית המזרח הרחוק" אותה ואת סין גם יחד. מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה הוא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה.[12]
- הציוויליזציה הבודהיסטית: הבודהיזם, בניגוד לדתות אחרות, התפצל לזרמים וכתות שונות באופן רחב. הדת נטמעה בתרבות הילידת של רוב מזרח אסיה (לדוגמה, בטאואיזם ובקונפוציאניזם בסין) או שדוכאה, אך עם זאת, אפשר כן לזהות ציוויליזציה כזאת בזרם הטהרוואדה בבודהיזם אשר רווח בעיקר בסרי לנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה. אזור נוסף של הציוויליזציה הבודהיסטית לדעת הנטינגטון, הוא הצורה הלמאיסטית של זרם המהאיאנה הבודהיסטי גם הוא, אשר רווחת בטיבט, מונגוליה ובהוטן.[13]
ישויות מיוחדות
- הציוויליזציה האפריקנית: מרבית החוקרים החשובים של התחום, לא נוהגים לכלול את אפריקה שמדרום לסהרה כציוויליזציה בפני עצמה מלבד ההיסטוריון הצרפתי פרנאן ברודל; עם זאת אין מחלוקת שחלקה הצפוני של היבשת משויך לציוויליזציה האסלאמית. למרות קווי יסוד משותפים מסוימים, אפריקה שמדרום לסהרה הוא אזור מפולג אשר הזהויות השבטיות בו רווחות במידה עצומה. עם זאת, ייתכן בכל זאת שהאזור יתלכד בעתיד לכדי ציוויליזציה אחת כוללת. אתיופיה ללא ספק, הייתה מבחינה היסטורית ציוויליזציה נפרדת. עם השנים, האימפריאליזם האירופאי הביא לאפריקה יסודות רבים של הציוויליזציה המערבית, כגון הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית והלשונות האירופאיות. לדוגמה, בדרום אפריקה יצרו המתיישבים ההולנדים, הצרפתים ומאוחר יותר גם האנגלים תרבות בעלת מאפיינם מערביים.[14]
- הציוויליזציה היהודית: מרבית החוקרים לדעת הנטינגטון "בקושי מזכירים אותה". ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי מתאר אותה כציוויליזציה שנעצרה, אשר מוצאה מזו הארמית והסורית, המוקדמות יותר. מבחינה היסטורית, היא מאוד מקורבת לנצרות ולאסלאם. לאורך רוב ההיסטוריה, חיו היהודים בעיקר בציוויליזציה המערבית, בציוויליזציה האורתודוקסית ובציוויליזציה האסלאמית. לדעת הנטינגטון, "מאז הוקמה מדינת ישראל יש לה את כל האביזרים האובייקטיביים של ציוויליזציה: דת, לשון, מנהגים, ספרות, מוסדות, ובית מדיני וטריטוריאלי". לטענת הנטינגטון, חסרה ליהדות זהות סובייקטיבית ברמה מספקת, כלומר הגדרה עצמית המייחדת אותם. כיום רק פחות ממחצית מהיהודים מתגוררים בישראל, והשאר מתגוררים בציוויליזציות רבות אחרות, ולעיתים חלקם מגדירם את זהותם כ"יהדות בשם בלבד והזדהות מלאה עם הציוויליזציה שבתוכה הם יושבים"; עוד הוא טוען, שתופעה זו קיימת בעיקר בקרב היהודים החיים במערב.[15]
- המושבות הבריטיות וההולנדיות לשעבר באמריקה הלטינית: מדינות בעלות היסטוריה שונה מזאת של הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית; אך בעלות תרבות משותפת, כאשר המושבות הבריטיות לשעבר מושפעות במידה רבה מהציוויליזציה המערבית. השפה הרשמית בהם היא אנגלית, ובקרב התושבים שם ישנו ריבוי מאמינים פרוטסטנטים (וגם אנגליקנים) לצד אלה קתולים.
היחסים הבין-ציוויליזציונים בפתח המאה ה-21
דעיכתו של המערב
קריאת התיגר האסלאמית
קריאת התיגר הסינית
מדינות ליבה, מדינות מבודדות, מדינות שסועות ומדינות קרועות
מדינת ליבה
מדינת ליבה, היא מדינה בעלת השפעה ועוצמה כלכלית, צבאית ותרבותית בציוויליזציה שלה. מדינות הציוויליזציה, נוטות בדרך כלל להיערך במעגלים קונצנטריים סביב מדינת או מדינות הליבה, בהתאם לדרגת ההזדהות עם הציוויליזציה שלהם או עם הגוש המדיני שלהם בתוכה. בהיעדר מדינת ליבה בציוויליזציה, היא תתאפיין באי-יציבות.[16]
בציוויליזציה המערבית ישנם שני מרכזי ליבה הפועלים במשותף. האחד הוא ארצות הברית, והשני הוא הליבה הצרפתית-גרמנית. מרכז כוח נוסף הוא בריטניה, אשר מיטלטל ביניהם, ומארגן סביבו את חבר העמים הבריטי. הליבה הצרפתית-גרמנית ארגנה סביבה את האיחוד האירופי ובפרט את גוש האירו, וארצות הברית ארגנה סביבה את נפט"א כהתאגדות עם קנדה (ועם מקסיקו) ואת ארגון "ANZUS" כברית צבאית עם אוסטרליה וניו זילנד.[17][18]
בציוויליזציות האורתודוקסית,[19][20] הסינית[21][20] וההינדית,[20] ישנן שלוש מדינות ליבה, אחת בכל ציוויליזציה, במעמד בלתי מעורער (רוסיה, סין והודו, לפי סדר זה). בציוויליזציה היפנית והיהודית (אם נחשיב אותה כציוויליזציה), ישנה מדינה אחת, ומכאן אין בהן מדינות ליבה.
בציוויליזציות האסלאמית,[22] הלטינו-אמריקנית[23] והאפריקנית[24] אין כיום מדינות ליבה. עם זאת אפשר לזהות בכולם מספר מרכזי כוח עולים אשר עשויים בעתיד להיחשב ככאלו. בציוויליזציה האסלאמית אפשר לזהות חמש מדינות בולטות אשר רואות עצמן כמתאימות לתפקיד, והן טורקיה, ערב הסעודית, איראן, פקיסטן ואינדונזיה. בציוויליזציות הלטינו-אמריקנית, בעבר היה אפשר להחשיב את ספרד כמדינת הליבה של אמריקה הלטינית, אך מנהיגיה בחרו במודע שלא יהיה כך הדבר. מכל הבחינות ברזיל, יכולה לשמש בתפקיד זה, אך הבעיה היא שבניגוד למרבית שאר מדינות האזור שבהן היה שלטון ספרדי, בברזיל היה שלטון פורטוגזי, וכך גם שפתה היום היא פורטוגזית. יש אפוא באמריקה הלטינית, ארבע מדינות המתאימות לתפקיד - ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה ומקסיקו. בציוויליזציות האפריקנית, לאורך שנים רבות בריטניה הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות אנגלית, וצרפת הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות צרפתית. כיום ישנן שתי מדינות המתאימות לתפקיד - דרום אפריקה וניגריה.
מדינה מבודדת
מדינה מבודדת, היא מדינה חסרת שותפות תרבותית. דוגמאות לכך אפשר לראות באתיופיה, אשר לה שפה ייחודית (אמהרית), דת ייחודית והיסטוריה אימפריאליסטית בשונה משכנותיה. דוגמה נוספת היא האיטי, שפתה שונה משכנותיה (צרפתית), הרכבה האתני הוא שונה גם הוא (מרבית התושבים הם ממוצא אפריקני) ובנוסף לזה גם הרכבה הדתי שונה (מיעוט פרוטסטנטי ושל דת הוודו).[25] המדינה המבודדת החשובה ביותר לדעת הנטינגטון היא יפן. תרבותה הייחודית, ומאפייניה הם בדלניים ואנטי-אוניברסליים. לזה יש להוסיף את העובדה שיפן היא אי והרכבה האתני הוא הומוגני.[26]
מדינה שסועה
ישנן מדינות בעלי מספר לאומים (מדינה דו-לאומית, מדינה רב-לאומית) אשר כולן נמנות עם אותה ציוויליזציה, כגון קנדה (צרפתים ואנגלים) או שווייץ (גרמנים, צרפתים ואיטלקים), סיכויי שרידותן בשלמות גבוהים. לעומתן, מדינות בעלות מספר לאומים מציוויליזציות שונות, כגון יוגוסלביה לשעבר או ברית המועצות לשעבר, סיכויי הישרדותן בשלמות לאורך זמן נמוכים. מדינות אלו נקראות "מדינות שסועות".[26]
מדינה קרועה
מדינה קרועה, היא מדינה אשר היא או גורמים מתוכה רוצים בשינוי בכל הקשור לשיוכם הציוויליזציוני.[27] לדעת הנטינגטון, כדי שמדינה שתצליח לשנות את שיוכה הציוויליזציוני, היא צריכה לעמוד בשלושה תנאים:[28]
- האליטה הפוליטית והכלכלית של המדינה צריכה לפחות לתמוך באופן כללי בשינוי;
- הציבור במדינה צריך לכל הפחות להסכים למהלך;
- על האליטות הפוליטיות והכלכלית של הציוויליזציה הקולטת, להיות נכונים לאמץ את האורח החדש.
הנטינגטון סוקר ארבעה מקרים שלדעתו אפשר להגדירם כמקרים כאלו:
- רוסיה: כבר מאות שנים ניתן להגדיר את רוסיה כמדינה הקרועה כלפי המערב, ברמה כלשהי. בשונה ממדינות אחרות, אם רוסיה תחבור למערב, ההשלכות מכך יהיו עצומות, ובכללם הציוויליזציה האורתודוקסית, שכיום רוסיה עומדת בראשה תחדל ככל הנראה מלהתקיים. יחסיה של רוסיה עם המערב התפתחו בארבעה שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד לימי שלטונו של פטר הגדול (1689-1725), התקיימה רוסיה במנותק מן המערב. השלב השני החל מימי שלטונו של פטר, ועד המהפכה הבולשביקית בשנת 1917. שלב זה התאפיין במודרניזציה אטית של רוסיה, וברצון של חלק ממנהיגי להופכה למערבית. השלב השלישי כאמור החלק במהפכה הבולשביקית. בשלב זה, רוסיה מיצבה עצמה כמתחרתו הגדולה של המערב. דבר זה התעצם בעיקר בשנותיה של המלחמה הקרה החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה (1945). השלב הרביעי בתולדות היחסים בין רוסיה למערב החל עם התפרקות ברית המועצות ונפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. כיום החברה הרוסית לדעת הנטינגטון שרויה במאבק באשר לעתידה, וזה אינו ברור.[29]
- טורקיה: טורקיה המודרנית היא הדוגמה הקלאסית למדינה קרועה. בתחילת המאה ה-20, באמצעות שורה של רפורמות, ניסה כמאל אטאטורק מייסד הרפובליקה, להפוך את מדינתו למערבית ולמודרנית. אטאטורק, אסר לבישת בגדים מסורתיים, אימץ את הכתב הלטיני ואת מערכת החוק השווייצרית. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכה טורקיה במובהק לבעלת ברית של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה ואף הצטרפה לברית נאט"ו. האליטה הטורקית באותם הזמנים אכן רצה להיות שותפה מערבית, והעם הטורקי ברובו כנראה גם הסכים למהלך. אך הבעיה הייתה נעוצה בכך שהאליטות הפוליטיות והכלכלית במערב, לא רצו את טורקיה המוסלמית בחברתם. דבר זה התבטא באי קבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי, למרות רצונה העז להצטרף. מכל מקום, כיום עומדים בספק עמידותם של הצלחותיו של אטאטורק, חרף הגל האסלאמי הגואה בטורקיה.[30]
- מקסיקו: החל משנות השלושים ועד שנות השמונים, מדינית החוץ המקסיקנית, התאפיינה בקריאת תיגר על העליונות האמריקנית באזור. דבר זה השתנה כאמור במהלך שנות השמונים, בהם עלו לשלטון נשיאים פרו-אמריקניים, אשר שאפו לשנות את תרבותה של מקסיקו, מלטינו-אמריקנית למערבית ובפרט לאנגלו-אמריקנית. דבר זה הגיעה לשיאו, עם כניסתה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה - נפט"א, יחד עם ארצות הברית וקנדה. רוב אליטות הפוליטיות והכלכלית במקסיקו רואות בחיוב את ההתקרבות למערב בכלל ולארצות הברית בפרט. המרחק התרבותי בין טורקיה לאירופה גדול מן המרחק התרבותי השורר בין מקסיקו לארצות הברית. דתה של מקסיקו קתולית ושפתה ספרדית.[31]
- אוסטרליה: מדינה המנסה להשתלב במרחב האסייתי.[דרושה הבהרה][32]
מלחמות קו שבר
ביקורת
הספר בישראל
בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003, שש שנים לאחר יציאתו לאור בארצות הברית. הספר יצא לאור על ידי הוצאת שלם, מטעם מרכז שלם ותורגם על ידי דוד בן-נחום. לגרסה העברית התווספה הקדמה לקורא הישראלי, על ידי דן מרגלית, בנוסף להקדמתו של הנטיגטון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- דן לחמן, התנגשות הציביליזציות / סמואל הנטינגטון
- (התחדשות המערב, תמצית פרק 12 (המסכם) מתוך הספר 'התנגשות הציביליזציות'), באתר קיוונים
- נייל פרגוסון, התפרקות הציוויליזציות, באתר קיוונים
הערות שוליים
- ^ http://www.aei.org/issue/29196
- ^ Official copy (free preview): The Clash of Civilizations?, Foreign Affairs, Summer 1993
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, פתח דבר, עמוד טו
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, תוכן העניינים, עמודים ז-ח
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 37
- ^ THE WORLD OF CIVILIZATIONS: POST-1990 scanned image
- ^ 1 2 3 4 סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 41
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 77-81
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 42
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 49
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 40
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 39 ו-40
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 44 ו-45
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 44
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 45, הערת שוליים
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 202-205
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 205-213
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 172 ו-173
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 214-220
- ^ 1 2 3 סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 172
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 221-229
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 230-238
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 173
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 173 ו-174
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 174
- ^ 1 2 סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 175
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 177
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמוד 178
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 178-185
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 185-193
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 193-196
- ^ סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003, עמודים 196-200