פיקטריקס
פיקטריקס (תכלית החכם) הוא השם הלטיני של ספר בן כ-400 עמודים בנושא כישוף ואסטרולוגיה שנכתב במקור בערבית תחת הכותרת ע'יאת אל-חכים (בערבית: غاية الحكيم), שרוב החוקרים מניחים שנכתב במקור באמצע המאה ה-11[1]. היצירה בערבית תורגמה לספרדית ולאחר מכן ללטינית במהלך המאה ה-13, אז קיבלה את השם הלטיני Picatrix.
פיקטריקס היא יצירה מורכבת המאגדת יצירות עתיקות יותר על קסמים ואסטרולוגיה. אחת הפרשנויות גורסת שיש להתייחס אליו כאל "מדריך לקסם של קמעות"[2]. ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי אוג'ניו גארין הצהיר: "למעשה, הגרסה הלטינית של הפיקטריקס חשובה כמו ה"קורפוס ההרמטי" או כתביו של אבו מעשר אל-בלח'י להבנת חלק בולט בתולדות הרנסאנס, כולל האמנויות הפיגורטיביות"[3]. כתב היד השפיע באופן משמעותי על האיזוטריה המערב אירופאית ממרסיליו פיצ'ינו במאה ה-15 ועד תומאס קמפנלה במאה ה-17. על פי הפרולוג של התרגום הלטיני, פיקטריקס תורגם מהשפה הערבית לספרדית בפקודת אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה בין 1256 ל-1258[4]. הגרסה הלטינית נוצרה זמן מה מאוחר יותר, בהתבסס על תרגום כתבי היד הספרדיים, היא מיוחסת למסלמה אבן אחמד אל-מג'ריטי (מלומד אנדלוסי), אך רבים מטילים ספק בכך.
הגרסאות הספרדיות והלטיניות היו היחידות שהיו ידועות לחוקרים מערביים עד שגילה וילהלם פרינץ גרסה ערבית בסביבות 1920[5].
תוכן ומקורות
כתב היד מחולק לארבעה ספרים, המציגים היעדר בולט של אקספוזיציה שיטתית.
הטקסט מושפע משלוש מקורות עיקריים במזרח התיכון: ג'אבר בן חיאן, האחים הטהורים, ו"החקלאות הנבטית" של אבן וואשיה.
ג'אבר בן חיאן היה איש אשכולות בן המאה ה-8 הידוע בעיקר ככימאי ואלכימאי, השפעתו באה בצורה של רקע קוסמולוגי המסיר פרקטיקות מאגיות מההקשר של השפעות שטניות וקובע מחדש פרקטיקות אלה כבעלות מקור אלוהי[6].
זהות המחבר
ההיסטוריון הערבי, אבן ח'לדון, בספרו "מוקדימה", ייחס את חיבורו של פיקטריקס (הכוונה לגרסה הערבית המקורית) לאסטרונום והמתמטיקאי מסלמה אל-מג'ריטי, שמת בין השנים 1005 ל-1008 לסה"נ (398 לפי הלוח ההיג'רי)[3]. ייחוס זה בעייתי: מחבר המקור הערבי קובע בהקדמתו כי השלים את הספר בשנת 348 להג'רה, כלומר 959 לסה"נ. יתר על כן, המחבר מציין כי הוא החל לכתוב את פיקטריקס לאחר שהשלים את ספרו הקודם, "מדרגת החכם" (רותבאת אל-חאכים رتبة الحكيم) בשנת 343 להג'רה (954 לספירה).
משמעות השם פיקטריקס
מקור השם המוזר פיקטריקס מוסבר לעתים כתעתיק מרושל של "בוקראטיס", המוזכר מספר פעמים בספר השני מבין ארבעת הספרים שבכתב היד[5]. אחרים הציעו כי לייחס את היצירה להיפוקרטס (באמצעות תעתיק של השם בורקראטיס או ביקרטיס בטקסט הערבי)[7]. קישור השם פיקטריקס, עם היפוקרטס הוא ככל הנראה שגוי, משום שהטקסט מצטט בנפרד את היפוקרטס תחת השם איפוקראס[7].
מכישוף למדע
החוקר אבנר בן-זקן מאמץ את "התזה של ייטס", וטוען כי הטקסט מילא תפקיד סמוי, אם כי מרכזי, בעיצוב הפילוסופיה של מאגיה טבעית של הרנסאנס ובמתן התמריץ הדרוש כדי להפוך מושגים אוקולטיסטיים למדע ניסויי. עבור הוגי הרנסאנס שהיו אנטי-ממסדיים, המאגיה הטבעית היוותה חלופה לפילוסופיה של הטבע, וחלקם פנו אליה כתשובה לפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה ביד רמה. יתר על כן, מורדים אלה הציגו אותה כפרקטיקה מדעית, תרבות המעוגנת עמוק בהקשרים לא אירופאיים.
עבור פיצ'ינו ופיקו, המאגיה הטבעית שמקורה במזרח הקרוב הקדום, הובאה לאירופה בתקופת הרנסאנס באמצעות חילופים בין-תרבותיים שכללו טקסטים קבליים ויצירות ערביות על כישוף. עבור אגריפס, המאגיה הטבעית הביאה תוכנית חדשה למדע, כמו גם פרקטיקות חדשות ודמויות חדשות. עבור קמפנלה, המאגיה הטבעית הציעה בנייה מלמטה למעלה של פילוסופיית הטבע שכללה גם ארגון חדש של החברה, שבו התבונה והחוויה ממקור ראשון מסדרות הן את הטבע והן את החברה.
כולם ראו בפיקטריקס, טקסט שמגלם את שניהם: תוכנית אלטרנטיבית חזקה לחקר הטבע, ותוכנית תרבותית חזקה שבאה לאתגר את התרבות האירופאית מבחוץ. בדמיינם את החלופה הזו, הם בסופו של דבר החזירו את המדע שלהם לנקודת המוצא ההיסטורית שלו במזרח הקרוב. פיצ'ינו, אגריפס ובמובן מסוים קמפנלה הניחו יסודות להשקפת עולם הליוצנטרית, יזמו את החיפוש אחר הכוחות הנסתרים של הטבע, וראו בדמות הקוסם כסנדק של פילוסופיית הטבע.
לפיכך, הפיקטריקס היה חיוני להפיכת המאגיה הטבעית לפילוסופיה, להפיכת המאגוס לנסיין, ולהפיכת העיסוק במאגיה טבעית למערכת חינוך מוסדית[8].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פיקטריקס (הטקסט המלא), תרגום מערבית לאנגלית: האשם עטאללה, באתר InternetArchive
- תכלית החכם, מסלה בן-אחמד אלמג'ריטי, באתר הספריה הלאומית (בעברית)
- אבנר בן-זקן, רמזים מתחת למנורה: על ה"אחר" הכישופי של קופרניקוס, בכתב העת בצלאל, אוגוסט 2014
- צילומים של כתב היד המקורי ע'יאת אל-חכים בערבית, באתר digitaloccultmanuscripts
הערות שוליים
- ^ David Pingree, Some of the Sources of the Ghāyat al-hakīm, Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 43, 1980, עמ' 2
- ^ Frances Yates, Giordano Bruno and the Hermetic Tradition, The Art of Memory, 1964
- ^ 1 2 Eugenio Garin, Astrology in the Renaissance: The Zodiac of Life, Routledge, 1983, עמ' 47
- ^ David Pingree, Between the Ghāya and Picatrix. I: The Spanish Version, Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 44, 1981, עמ' 27
- ^ 1 2 Willy Hartner, Notes On Picatrix, Isis Vol. 56, No. 4, 1965, עמ' 438–440
- ^ David Pingree, Picatrix: The Latin Version of the Ghayat Al-Hakim : Text, Introduction, Appendices, Indices, London: Warburg Institute University, 1986, עמ' 3
- ^ 1 2 Bakhouche, Beatrice, Frederic Fauquier, and Brigitte Perez-Jean, Picatrix: Un traite de magie medieval, Turnhout, Belgium: Brepols, 2003, עמ' 22, 141
- ^ Avner Ben-Zaken, Traveling with the Picatrix: Cultural Liminalities of Culture and Science, Religious Individualization in Historical Perspective, Berlin, 2019, עמ' 1038-1068