אייל נווה
 | |
| לידה |
1952 (בן 72 בערך)  |
|---|---|
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום מגורים | ישראל |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| הערות | ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב |
| תרומות עיקריות | |
| היסטוריה אמריקנית, חינוך והיסטוריה | |
  | |
אייל נווה (נולד ב-30 במרץ 1952) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים וראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד וגדל ברמת השרון. בין השנים 1970 ל-1974 שירת בצה"ל כחייל וקצין בחיל התותחנים, תחילה כלוחם בגדוד 334 וכקצין בגדוד 405 כולל בתקופת מלחמת יום הכיפורים. בין השנים 1974 ל-1980 למד לתואר ראשון ושני באוניברסיטת תל אביב ועשה תעודת הוראה, באותה עת שימש כמורה להיסטוריה ומחנך בתיכון אליאנס ברמת אביב. בין 1980 ל-1981 למד במשך שנה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, בין השנים 1981 ל-1986 עשה דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כמלגאי של תוכנית פולברייט.
נווה משמש מ-1987 כפרופסור להיסטוריה והוראת ההיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים. החל מ-1986 משמש כמרצה בחוג להיסטוריה כללית שבאוניברסיטת תל אביב, מ-1990 מרצה בכיר ומ-2001 פרופסור חבר באוניברסיטה. שהה בשבתונים כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת טורונטו שבקנדה ובאוניברסיטה הבינלאומית בוונציה שבאיטליה.
נווה מתמחה בחקר ההיסטוריה של ארצות הברית, ועוסק בנוסף לכך במחקר בחיבור בין החינוך להיסטוריה. משמש ראש צוות של מורים ישראלים הכותבים יחד עם מורים פלסטינים ספר לימוד בעל שני נראטיבים: סיפר ישראלי וסיפר פלסטיני, אודות הסכסוך הישראלי-ערבי, פרויקט של מכון פריים. הוא מכהן כעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ועוסק בתחום החינוך לתודעה פוליטית. הוא חבר צוות הכותב את אטלס 1948, המורכב מקרטוגרפים והיסטוריונים ישראלים ופלסטינים, פרויקט של סמינר זלצבורג ומכון פרס לשלום. כמו כן הוא משמש כיועץ לכתיבת ספרי לימוד בהיסטוריה במגזר הערבי; חבר המועצה האקדמית של סמינר הקיבוצים; חבר המועצה המנהלת של "משואה", מרכז להוראת השואה; יועץ לתוכנית לימודים לבתי-הספר הדו-לשוניים וחבר ועדת ההיגוי של המרכז לפיתוח מנהיגות חינוכית. החל מ-2003 הוא מכהן כראש תוכנית הלימודים הכלליים והבין-תחומיים באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2012 התמנה לפרופסור מן המניין, ובשנת 2021 יצא לגמלאות.
בפברואר 2007 מונה כחבר מועצת רשות השידור.
אודות ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]Crown of Thorns: Political Martyrdom in America
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שהוא פרי עבודת הדוקטורט של נווה, מדבר על דימוי הנשיאים והמנהיגים הנרצחים בחברה האמריקנית. בו הוא מראה כי רק אברהם לינקולן ומרטין לותר קינג הפכו לדמויות ארוכות טווח, בעוד שוויליאם מקינלי וג'יימס גרפילד לא חרגו מכך ובמידה רבה קנדי, שנחקק בהיסטוריה בעיקר בשל תאוריות הקונספירציה וחייו המיניים.
Reinhold Neibuhr and Non-Utopian Liberalism
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר הוא תוצר של שנות מחקר מרובות, שקדמו לו מאמרים רבים. ריינהולד ניבור היה איש אקדמיה ששיא פעילותו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. הוא מגלם דמות של הוגה שאינו שמרן ואינו ליברלי המגלם את הליברליזם הבלתי אוטופי, דהיינו, הליברליזם שהוא גם משחרר וגם יוצר סדר. זוהי אידאולוגיה שמשחררת ונעצרת לפני שהשחרור הופך לאנרכיה ולכן הולם את מצבו של האדם המשתחרר לפני האנרכיה. הדבר מתגלם באמירה שמרבים לצטט מנייבור: "שאיפת האדם לצדק איפשרה את הדמוקרטיה ונטייתו לאי-צדק מחייבת אותה". הוא השפיע על סטודנטים ופקידי ממשל והוא מאבותיה הרוחניים של המלחמה הקרה, הוגי דעות שהאמינו בסוציאליזם אך נרתעו מהקומוניזם ופנו לתמיכה באמריקה מתוך האמונה ברע במיעוטו. הם קבעו את קווי המתאר של עימות ללא מלחמה עם ברית המועצות.
היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שנווה חיבר ביחד עם אסתר יוגב. נכתב על רקע הסערה שהתחוללה סביב ספרי הלימוד שכתב. הספר עוסק בניתוח השינויים שעובר החינוך ההיסטורי בישראל, תוך כדי השוואה לעולם. ומציע גישה דיאלוגית להוראת ההיסטוריה, שתחבר בין המורה לתלמיד. אנשים שונאים היסטוריה כי התוכן מוגדר כחומר שיש ללמוד אותו לבגרות. לפי נווה ויוגב יש ללמד היסטוריה הן באופן סינכרוני והן באופן דיאכרוני. זהו מפגש שדרך חומרי הלימוד האדם נפגש עם עצמו ומכיר את עצמו טוב יותר, כמו גם מפגש עם העבר שדרכו מכיר האדם את העבר טוב יותר.
ספריו העיוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארצות הברית - דמוקרטיה בהתהוות מתמדת, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
- היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול, (יחד עם אסתר יוגב) תל אביב: הוצאת בבל, 2002[1].
- Reinhold Niebuhr and Non-Utopian Liberalism: beyond Illusion and Despair, Brighton: Sussex Academic Press, 2002
- המאה האמריקאית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור והאוניברסיטה המשודרת, 2000.
- האתוס הליברלי בחברה האמריקנית, תל אביב, משרד הביטחון והאוניברסיטה המשודרת, 1997.
- Crown of Thorns - Political Martyrdom in America: from Abraham Lincoln to Marthin Luther King Jr., New York, New York University Press, 1990
- עבר בסערה - מחלוקות על סוגיות היסטוריות בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017[2].
- כמו כן פרסם שישה מדריכים למורה.
מאמרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- היסטוריה ללא משמעות- על היעדרם של הקשרים רלוונטיים בהוראת היסטוריה בישראל - מאמר אשר נכתב יחד עם מורה ותיקה בשם נעמי ורד, ופורסם בשנת 2013, בו נטען כי בפועל ישנם חמישה מפמ"רים האחראים למקצוע ההיסטוריה, המפיצים חמישה סוגי היסטוריות: ממלכתי, ממלכתי-דתי, ממלכתי-ערבי, ממלכתי-דרוזי ועצמאי.[דרוש מקור]
ספרי לימוד פרי עטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלאומיות בישראל ובעמים: ראשית הדרך עד 1920 (יחד עם נעמי ורד), הוצאת רכס, 2008.
- המאה ה-20 - על סף המחר, ספרי תל אביב, 1999.
- זמנים מודרניים, כרכים א' ב', (יחד עם אלי בר נביא), ספרי תל אביב, 1999.
- המאה ה-20 - מאה שהפכה סדרי עולם, ספרי תל אביב, 1994.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ביוגרפיה של אייל נווה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- שני מאמרים של אייל נווה
- נסים קלדרון, הוויכוח על הספר התרחק מן הספר, nrg מעריב
- אור קשתי, ההיסטוריה נגמרת ב-1948, באתר nrg, 29 בספטמבר 2004
- אסף כרמל, כבל יוזם - אייל נווה ואדיר כהן למליאת רשות השידור, באתר הארץ, 1 בינואר 2007
- אור קשתי, סכיזופרניה חינוכית, באתר הארץ, 8 באפריל 2007
- אייל נווה, האם אמריקה היא התרופה או המחלה עצמה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2006
אייל נווה, החלום האמריקאי - מיתוס ומציאות, הרצאה בסדרת ההרצאות "בכור המהפכה", 9 באפריל 2013
אייל נווה (1952-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אניטה שפירא, של מי ההיסטוריה הזאת, לעזאזל?, באתר הארץ, 28 בינואר 2002
- ^
יחיעם ויץ, "עבר בסערה": איך ללמד היסטוריה?, באתר הארץ, 27 ביוני 2017
