בדיקת שינויים ספציפיים

'{{היסטוריה של העברית}} [[קובץ:BenYehuda.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[אליעזר בן יהודה]]]] '''תחיית הלשון העברית''' היא תהליך שהתחולל ב[[אירופה]] וב[[ארץ ישראל]] בסוף [[המאה התשע עשרה]] ובתחילת [[המאה העשרים]], ובמסגרתו הפכה ה[[שפה]] ה[[עברית]] מלשון כתובה ו[[ליטורגיה|ליטורגית]] המשמשת לצרכים [[דת|דתיים]] או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ו[[לאום|לאומית]]. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו ב[[עם ישראל]] באותה תקופה, ובעיקר במהפכה ה[[ציונות|ציונית]] ובהתפתחות [[היישוב העברי]] החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת [[מדינת ישראל]] כמדינה לאומית עברית. השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה [[שפה נכחדת|לשון מתה]] לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב לתהליך יחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד. (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית). התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה ה[[יידיש]]. הלשון החדשה שנוצרה היא [[עברית ישראלית|העברית הישראלית]] בת-זמננו. ==העברית מימי חז"ל עד תקופת ההשכלה== [[קובץ:Mishnetorah-1vol-menukad.JPG|שמאל|ממוזער|200px|ספר [[משנה תורה]] שנכתב ב[[עברית]] על ידי ה[[רמב"ם]] במחצית השנייה של [[המאה ה-12]], נחשב לעמוד השדרה של ה[[הלכה]] היהודית. לעומת המגמה שרווחה לכתוב ספרי הלכה בעברית, ספרי הגות, כמו [[מורה נבוכים]] ו[[הכוזרי]], נכתבו באותה תקופה ב[[ערבית]]]] {{הפניה לערך מורחב|תקופת הביניים של העברית}} מאז שנפסק הדיבור ב[[לשון חז"ל]] ב[[המאה ה-2|מאה השנייה לספירה]] לא הייתה העברית לשון מדוברת כ[[שפת אם]]. אף על פי כן נעשה בה ב[[תקופת הביניים של העברית|תקופת הביניים]] שימוש אצל ה[[יהודים]] במגוון רחב של תחומים, ושימוש זה שימר חלק נכבד מהתכונות שאפיינו אותה. ראשית לכול - העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם ה[[מקרא]] (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר ה[[תורה]], ה[[הפטרה|הפטרות]], ה[[חמש מגילות|מגילות]] וספר [[תהילים]]) וה[[משנה]]. מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מה[[תפילה (יהדות)|תפילה]], מה[[פיוט|פיוטים]], מה[[מדרש|מדרשים]] ומשאר ספרי [[ארון הספרים היהודי]] שנכתבו בעברית. במהלך [[ימי הביניים]] נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית - שכללה ספרי פסיקת [[הלכה]], [[שאלות ותשובות]] וספרי הגות. ברוב המקרים, ובוודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה, כלומר ב[[אירופה]] במאות [[המאה ה-18|ה-18]] ו[[המאה ה-19|ה-19]], השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר [[ארמית]]. יתר על כן, חלקה של הספרות הרבנית לא נכתבה כלל בעברית, אלא באחת מ[[לשונות היהודים]] האחרות, כמו ארמית, [[ערבית יהודית]], [[יידיש]] וכיוצא בזה. מחקרים הראו שעם התפתחות החסידות הייתה גם התעוררות לדבר בשפה העברית, בעיקר בשבת, אך גם קריאה להתעוררות להנחלת הלשון באופן נרחב יותר.{{הערה|1=[[המגיד מלוצק]], סופרו של [[המגיד ממזריטש]] ומו"ל ראשוני ספרי החסידות, כתב בספרו 'דברת שלמה': ''כיון שעיקר הדיבורים והאותיות - שורשם הם בארץ ישראל הקדושה, אם כן מוכרח שהעם היושב עליה יהיו מדברים בלשון הקודש, שהיא הדיבור הקדוש, שבו נבראו כל העולמות. ואם אינם מדברים בלשון הקודש, אם כן, הארץ אינה שייכת להם...''}} הוויכוח עם [[תנועת ההשכלה]] גרמה לירידת מגמה זו ומיתונה, בד בבד עם התחזקות המחקר הכתיבה והדיבור העבריים בתנועה זו.{{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/moreshet-4.htm מורשת דורות או יהדות תרגום] הרב ד"ר משה פדרבוש (אתר דעת)}} ===שינויים בהגייה=== {{הפניה לערך מורחב|הגיית העברית}} השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, ב[[בית כנסת|בתי הכנסת]] וב[[בית מדרש|בתי המדרש]]. באופן זה נשתמרו כללי [[הגיית העברית|ההגייה של העברית]] והאופן שבו מבטאים את ה[[עיצור|עיצורים]] וה[[תנועה (פונולוגיה)|תנועות]]. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי [[הגייה]] שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות: * [[הגייה ספרדית|ההגייה הספרדית]], שהייתה בשימוש אצל [[יהדות ספרד]] ו[[יהדות איטליה]] כמו גם אצל רבים מ[[יהדות ארצות האסלאם|יהודי ארצות האסלאם]], ששימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אך שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים; * [[הגייה אשכנזית|ההגייה האשכנזית]], ששמרה בעיקר על מבנה התנועות אך איבדה את אופן הביצוע שלהן וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים, את האותיות הגרוניות, ואת ה[[הטעמה]], [[שווא נע|השווא הנע]] וה[[דגש חזק|דגש החזק]]; הגיה זו נחלקה לארבע עיקריים: א. המבטא העברי האשכנזי של מרכז אירופה (ובעיקר גרמניה). ב. המבטא הליטאי - שנטה לחבר את ביטוי השי"ן והסמך, וכן השתמש בהיגוי Ay, עבור חולם.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=IkZACRUmNUs&t=1m33s הרבי מלובביץ' קורא במבטא ליטאי את הפסוק במשלי]: כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן - חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ - מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה - כְּחֶרֶב פִּיּוֹת!}} ג. המבטא העברי הפולני וההונגרי (הוספת יו"ד אחרי חולם - "מוישה" במקום משה, קמץ כחולם ללא יו"ד, הוספת יו"ד לצירה ("איפה", לעומת סגול בלעדיו) האות ת ללא דגש נשמעת כסמך (מֵייאייס השם הוֹיסוֹ זוֹיס - "מאת ה' הייתה זאת"). ד. המבטא הגליצאי (של פולין ויוצאי גליציה) אשר הפך את הקמץ לשורוק, את השורוק לחיריק ואת הציריה לפתח ואחריו יו"ד "אֵיזֶה לוּשֶן אוּנִי מְדַבַּייר. מבטא זה אומץ על ידי רוב החצרות החסידיות למעט חב"ד אשר אימצה את ההיגוי הליטאי, שם היה מרכז החצר.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=E3v1fuLUcRw והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך] - פיוט עברי הנאמר בברכת 'אהבת ישראל' שלפני [[קריאת שמע]], נשמע כאן במבטא גליצאי, ובניגון חסידי של [[חסידות בלז|חצר בלז]]}} * [[הגייה תימנית|ההגייה התימנית]], שאומנם שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית אבל לא הייתה מוכרת במקומות שבהם התחולל תהליך התחייה.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=khcQ24RqQRw הפיוט 'אשאל אלהי יגאל שבויים'] של רבי [[שלום שבזי]] במבטא תימני, בסרטון עם המלים. שיר זה ובייחוד הבית: 'נעלה לארצנו בשיר וזמרה וברון והדרה' הושר במטוסים בעת עליית [[על כנפי נשרים]] עם קום המדינה (יוטיוב)}} : גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; לדוגמה, כפי שתואר לעיל, במסגרת ההגייה האשכנזית, הגיית [[יהודי פולין]] לא הייתה כהגיית [[יהודי ליטא]], ושתיהן שונות מהגיית [[יהודי הונגריה]] או [[יהודי גליציה]]. הבדלים אלו נשתמרו גם בשפות היהודיות של אותן הארצות, ובמקרה של יהודי אירופה, היידיש בוטאה אף היא עם ההגייה המקומית. (למשל: פשטידת ''[[קוגל]]'' - בפולין, ''קיגל'' - בגליציה, או: א יוּד (יהודי) בפולין, א יִיד בגליציה.){{הערה|1=[[שלמה צמח]] בספרו "שנה ראשונה" מתאר כיצד התגלגלו מצחוק איכרי [[ראשון לציון]] כאשר הביע את מחאתו נגד [[תוכנית אוגנדה]] במבטא הגליצאי שלו.}} ===דיגלוסיה=== {{הפניה לערך מורחב|שפות יהודיות}} על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר [[ירושלים]]. היהודים הספרדים שדיברו [[לאדינו]] או [[ערבית]] והיהודים האשכנזים שדיברו [[יידיש]] נזקקו לשפה משותפת לצורך מסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם היה זה שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין [[לינגואה פרנקה]] של היהודים. המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של [[דיגלוסיה]], כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה - לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כדוגמת ה[[לטינית]] או ה[[יוונית]] - ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו ב[[אנגליה]] ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]], ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר [[רוסית]] עממית וכתב רוסית גבוהה או [[צרפתית]], הגרמני דיבר ב[[ניב (סיווג שפה)|ניב]] מקומי וכתב ב[[גרמנית]] תקנית, וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית - רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה - לצרכים חילוניים. ==תחיית העברית הספרותית== התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של [[חיים נחמן ביאליק]] לארץ ישראל ב-[[1924]]. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון ה[[דיאלוג]] בספרות רק החל משנות הארבעים (בספריהם של [[משה שמיר]] ו[[ס' יזהר]]), וללשון ה[[סיפר|נרטיב]] בספרות רק ב[[שנות התשעים]] (מפורסמים בהקשר זה ספריו של [[אתגר קרת]]). [[קובץ:Tel-Aviv character.jpg|ממוזער|כרזה הקוראת לאנשי תל אביב לאמץ את השפה העברית]] ===העברית של תקופת ההשכלה=== [[קובץ:Misterei Paris.jpg|שמאל|ממוזער|230px|סופרי ההשכלה עסקו גם בתרגום של יצירות מופת אירופיות לעברית. התרגום העברי של "מסתרי פאריז" מאת [[אז'ן סי]], שחיבר ב-1857 המשכיל הליטאי [[קלמן שולמאן]], נחשב אבן דרך משום שהציג לראשונה כתיבה על "העולם התחתון" בעברית]] תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של [[תנועת ההשכלה]] באירופה. המשכילים שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא ב[[עברית מקראית]]. [[לשון חז"ל]], [[ארמית]] ווריאציות אחרות של העברית נחשבו בעיניהם שפות משובשות ולא מתאימות לכתיבה. הספרות המשכילית שנכתבה בעברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: [[פוריזם]] ו[[מליצה]]. פוריזם, כלומר טהרנות, היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עיקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב איכותי יותר. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה ב[[מילים יחידאיות בתנ"ך|מילים יחידאיות]]. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "[[אהבת ציון (רומן)|אהבת ציון]]"{{הערה|[[אברהם מאפו]], [http://benyehuda.org/mapu/ahavat_zion_complete.html "אהבת ציון"] האתר של [[פרויקט בן יהודה]]}} מאת [[אברהם מאפו]]: {{ציטוט|תוכן="איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם"}} לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של [[עיתונות]] עברית. החל מ[[קהלת מוסר]], ניסיון הבוסר של [[משה מנדלסון]] בשנות החמישים של המאה ה-18, דרך [[המאסף]], [[ביכורי העתים]] ו[[כרם חמד]], ועד [[המגיד]], [[המליץ]], [[החלוץ (כתב עת)|החלוץ]], [[הצפירה]], [[השחר]] ואחרים. המשכילים שמרו על הקשרים ביניהם באמצעות [[כתב עת|כתבי עת]] ו[[עיתון|עיתונים]] עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו [[פובליציסטיקה]], מאמרים ב[[חכמת ישראל]] וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה ל[[ז'אנר]]ים נוספים. הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשתיאר ב"עיט צבוע" את הטיפוסים ביהדות ליטא של זמנו נאלץ לעשות שימוש גם ב[[לשון חז"ל]]. כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור ב[[אוצר מילים]] רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי [[מדע]] ו[[טבע]] או לתרגם ספרות יפה מלשונות אירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של [[המאה ה-19]], מנדלי מוכר ספרים. ===מנדלי מוכר ספרים=== {{הפניה לערך מורחב|מנדלי מוכר ספרים}} מנדלי (שלום יעקב אברמוביץ, [[1836]]–[[1917]]) החל את כתיבתו בעברית כסופר משכילי וכתב ספרות לפי כל כללי העברית המשכילית. בשלב מסוים פנה לכתוב ביידיש וערך גם בשפה זו מהפכה לשונית, שהתבטאה בהרחבת השימוש ביידיש המדוברת לצורכי ספרות יפה. אחרי הפסקה גדולה חזר ב-[[1886]] לכתוב בעברית, אבל החליט לוותר על השימוש בכללי העברית המקראית והכניס לתוך אוצר המילים והדקדוק שלו את לשון חז"ל והלשון הרבנית של ימי הביניים. בספרו "[http://benyehuda.org/mos/beseter_raam.html בסתר רעם]" שיצא ב-[[1886]] פתח סגנון חדש בכתיבה העברית, סגנון קולח ומגוון המשקף את היידיש שדוברה בסביבתו, ומשתמש בכל הרבדים ההיסטוריים של העברית. לצורך ספריו העבריים, שהיו בחלקם תרגום של הספרים שכתב ביידיש, נזקק ללשון שתייצג דיבור עממי שוטף, מתובל בהלצות ובתיאורים מפורטים, ואת הצורך הזה סיפק בהשתחררות מכבלי המליצה המקראית המשכילית, בפנייה למטבעות לשון ואוצר מילים חז"ליים ובשילוב מאפיינים [[תחביר|תחביריים]] מן השפות האירופיות. שפתו של מנדלי נתפסה כ"[[לשון סינתטית]]", כלומר מורכבת מכמה רובדי לשון קודמים, ולא כהמשך ישיר של רובד לשון מסוים. בזמן האחרון עברו החוקרים לתפיסה שלשונו ממשיכה בהמשך ישיר את הספרות הרבנית וה[[תנועת החסידות|חסידית]] של תחילת העת החדשה, עם הוספה של יסודות חדשים, בעיקר דקדוקיים. ===המשך תהליך התחייה הספרותית=== הסגנון של מנדלי אומץ בהתלהבות על ידי סופרי התקופה והתפשט במהירות. הוא הורחב גם לתחומים נוספים: [[אחד העם]] כתב ב-[[1889]] מאמר בשם "[http://benyehuda.org/ginzburg/Gnz001.html לא זה הדרך]" שנחשב כמופת לכתיבה עיונית בסגנון החדש, וביאליק הרחיב, עם פרסום שירו הראשון "[[אל הציפור]]" ב-[[1889]], את השימוש בסגנון החדש לצורך כתיבת [[שירה]]. נעשה מאמץ גדול לכתוב גם ספרי טבע ומדע בעברית, ולשם כך אף הורחב אוצר המילים הטכני והמדעי. באירופה נוסדו [[עיתון|עיתונים]] ו[[כתב עת|כתבי עת]] בשפה העברית, וישיבות ודיונים של כנסים ציוניים ואחרים נערכו ונרשמו בעברית. הכתיבה העברית הלכה והתרחבה, ועם מעבר הסופרים והמשוררים ל[[ארץ ישראל]], בעיקר ב[[העלייה השנייה|עלייה השנייה]], השפיעה העברית הספרותית החדשה במידה מסוימת גם על תהליך תחיית הדיבור, שהתנהל באותה תקופה בארץ. על אף ההתקרבות הגאוגרפית והלשונית בין התהליכים, נשארה העברית הכתובה שונה במאפיינים רבים מן העברית המדוברת, יותר מאשר בשפות אחרות שיש להן לשון דיבור ולשון כתב. אוצר המילים, [[דקדוק עברי|הדקדוק]] ו[[תחביר עברי|התחביר]] העבריים מתנהגים אחרת במסמך כתוב ובדיבור זורם. גם הייצוג של העברית המדוברת בספרות היה בתחילה בסגנון גבוה ורשמי מאוד, ורק במחצית השנייה של המאה העשרים חדרו מאפיינים סגנוניים של העברית המדוברת לתוך לשון הדיאלוג הספרותי. ==תחיית העברית המדוברת== [[אליעזר בן יהודה]] ([[1858]]–[[1922]]) מוחזק באופן עממי כ"מחיה השפה העברית", ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים: הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, הוא עמל על כתיבת [[מילון בן יהודה|מילון עברי מקיף]] והוא זה שפעל ללא לאות להשארת הנושא בתודעה ונלחם נגד מתנגדי התהליך. אך חוקרים רבים טוענים היום כי הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן יהודה ב[[ירושלים]], אלא ב[[מושבה|מושבות]] [[העלייה הראשונה]] ו[[העלייה השנייה]] ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית. עדיין, זכותו של בן יהודה עומדת לו בהיותו המחולל והמנהיג הסמלי של תחיית העברית. את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת [[המנדט הבריטי]]. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ופעיל, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של (בסדר לא כרונולוגי) הגימנסיות העבריות: [[הגימנסיה העברית רחביה|הגימנסיה העברית]] ב[[ירושלים]], [[גימנסיה הרצליה]] ב[[תל אביב]] ו[[בית הספר הריאלי]] העברי בחיפה, וכן הקמתם של [[האוניברסיטה העברית]], [[הגדודים העבריים]], [[ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל|ההסתדרות של העובדים העבריים]], וגולת הכותרת - [[תל אביב]], העיר העברית הראשונה. לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחולליו והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית וה[[ציונות|ציונית]], שפת החלוצים עובדי האדמה - שפת המהפכה של העם היהודי ההופך להיות העם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "[[ז'רגון]]" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה. ===העלייה הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העבריים=== [[קובץ:Hatzvi22.jpg|שמאל|ממוזער|270|הגיליון הראשון של עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודה. יצא לאור בשנים 1884-1915.]] [[קובץ:Tarbut poster.jpg|230px|ממוזער|פוסטר של רשת החינוך "[[תרבות (רשת חינוך)|תרבות]]", שפעלה להחייאת התרבות העברית בקרב תלמידיה.]] [[קובץ:PikiWiki_Israel_11793_Station_Compound_Tel_Aviv_-_Jaffa.JPG|ממוזער|230px|כרזה הקוראת להימנע משירה בלועזית ברחובות מחשש מפגיעה בהשלטת השפה העברית, 1930.]] עם התעוררות התנועות ה[[לאומיות]] באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים [[עם]] הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמרו "[http://benyehuda.org/by/sheela.html שאלה לוהטה]" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת [[1879]], ובשנת [[1881]] עלה לארץ ישראל ובא לירושלים. בירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות [[ועד הלשון העברית]]), החל להדפיס את העיתון העברי "[[הצבי]]", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת [[עברית בעברית]]. בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת [[1902]] אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו. לעומת זאת, פעילות נרחבת, אם כי אף היא עדיין אצל בודדים, החלה במושבות של [[העלייה הראשונה]], ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-[[1884]] הקים [[אריה ליב פרומקין]] בית-ספר פנימייתי ובו הונהגה העברית כשפת הדיבור הרווחת, הן בשיעורים ובן בשיחות התלמידים בינם לבין-עצמם. ב-[[1886]] קם "בית ספר חביב", בית הספר העברי הראשון, ב[[ראשון לציון]], ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית. ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים, שהיו בדרך כלל ב[[צרפתית]]; בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי [[איכר]]ים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על [[ספר לימוד|ספרי לימוד]]. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו ב[[הגייה אשכנזית]] וחלקם ב[[הגייה ספרדית]]. ב-[[1895]] התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול. בשנת [[1903]] הוקמה [[הסתדרות המורים העבריים]], ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. התהליך לא עשה כברת דרך כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום-יום. ===העלייה השנייה: תל אביב והמושבות=== עם בואם של אנשי [[העלייה השנייה]] החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידאלים של [[שלילת הגלות]] ותרבותה היידישאית, הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה - בעיקר במושבות - שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אמנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות-העם, הכינוסים והדיונים הרבים שאפיינו את התקופה. גם [[הקונגרס הציוני]] אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה. ב-[[1909]] הוקמה העיר העברית הראשונה, [[תל אביב]]. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה, אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות. כל הפעילות המנהלית ב[[עיריית תל אביב]] התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר [[יהואש (סופר)|יהואש]] ספר ב-[[1913]] על תל אביב כי: {{ציטוט|תוכן="היידיש כאן היא [[טרפה]] מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר."}} במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את [[ועד הלשון]], שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ובקרב הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים לעברית (כגון שיריו של [[לוין קיפניס]] ושירי הילדים של [[ביאליק]]). את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: [[מלחמת השפות]]. בשנת [[1913]] ביקשה [[חברת עזרה של יהודי גרמניה]] להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי [[הנדסה]], והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה [[גרמנית]]. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, ו[[הטכניון]] הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את קבלת העברית כשפתו הבלעדית של [[היישוב]]. ===תקופת המנדט: רב-מערכת עברית=== לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] כבר היה ברור שהעברית תהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אמנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך להיות תהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם [[גדוד מגיני השפה]], שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו ב[[שנות החמישים]] נאסר על צמד הקומיקאים [[דז'יגאן ושומאכר]] להופיע ביידיש). במינוח של [[איתמר אבן-זהר]], בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת [[חבר הלאומים]], שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, בעקבות ההכרה של ממשלת [[המנדט הבריטי]] (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של [[מדינת ישראל]], פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון. הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות ב[[מברקה]] הארצישראלית (ראו גם מאבקו של [[ישראל עמיקם]] במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל). ===רשת החינוך "תרבות" === [[קובץ:שיבולים של תרבות 1922.jpg|שמאל|ממוזער|200px|הגיליון הראשון של "שיבולים" (א' בניסן תרפ"ב - 1922), דו-שבועון מאויר לבני הנעורים בהוצאת [[תרבות (רשת חינוך)|רשת החינוך "תרבות"]] בפולין.{{ש}}בין הכותבים בעיתון היו [[ח"נ ביאליק]], [[יעקב פיכמן]], [[א"צ גרינברג]], [[לוין קיפניס]], [[זלמן שניאור]] ו[[יצחק קצנלסון]]]] במקביל, החלה השפה העברית כבר להיות אלטרנטיבה בעלת משקל גם בריכוזים היהודיים מחוץ לארץ ישראל. בתחומי [[פולין העצמאית|פולין ההיסטורית]] שאחרי מלחמת העולם הראשונה החלו בתי ספר עבריים לצוץ כטיפות אחר הגשם, והתאגדו לרשת חינוך שנקראה "'''[[תרבות (רשת חינוך)|תרבות]]'''". באופן חדשני, לימדו מוסדות החינוך ברשת "תרבות" את כל הלימודים, כולל את הלימודים הכלליים, בשפה העברית. הרשת פעלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ומנתה עשרות גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בתקופת פריחתה למדו בה מעל 45,000 תלמידים, בשפה העברית. רשת "תרבות" חדלה להתקיים עם הכחדת יהדות פולין ב{{ה|שואה}}. רשת החינוך כיוונה באופן מובהק לציונות, וראתה בעליה לארץ יעד נכסף. רבים מהצעירים שעלו לארץ ב[[עליית הנוער]] היו בוגריה. ===תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליך=== כבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. ה[[חרדים]] התנגדו לשימושה של "[[לשון הקודש]]" לצורכי חול, וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות. מן הכיוון ההפוך התנגדו לו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, ה[[יידישיזם]], קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החיאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; [[הרצל]] כותב בספרו [[מדינת היהודים]] שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?". גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי [[תחדיש|חידוש המילים]] ולגבי ההגייה הראויה. חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד [[שנות השלושים]] עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית. דמותו של בן-יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות והטרידו אותו. לחברת "[[שפה ברורה]]" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי. הגורם הראשון במעלה שהביא להצלחת החייאת הדיבור העברי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות ה[[שטעטל]] הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות. מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. [[בנימין הרשב]] מונה שלושה גורמים עיקריים: * חיי העברית בגולה - במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר [[שפות יהודיות|השפות היהודיות]] ועוד. * תחיית העברית שבכתב - בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה. * תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל - הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (ה[[ערבית]], שפת המקום, וה[[טורקית]], שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות). השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל. ==מאפיינים לשוניים== {{ערך מורחב|עברית ישראלית}} התהליכים הלשוניים שחלו בשפה העברית בתקופת התחייה מתאפיינים בהשפעה שבאה משלושה כיוונים שונים: מן הירושה ההיסטורית של העברית; מתכונות של שפות אירופה, שהיו השפות הדומיננטיות בתודעת מחיי העברית; ומתהליכים עצמאיים שחלו בתוך העברית, כשם שהם חלים בכל שפה חיה. בתודעת בני התקופה עצמה הייתה התייחסות בעיקר למרכיב הראשון, ולפי השקפתם הם אכן חידשו, או ניסו לחדש, את העברית שהייתה מדוברת בימי המקרא ובימי חז"ל. עם הזמן גברה המודעות לפעולת המרכיב השני, בעיקר אצל מתקני לשון שניסו להתריע נגד חדירת גורמים זרים בלשון. ההכרה שהעברית הישראלית היא שפה העומדת בפני עצמה התגבשה רק בשנות החמישים, עם פעולתם של [[חיים רוזן]] ו[[חיים בלנק]]. ===הרחבת אוצר המילים וחידושי לשון=== התהליך הלשוני המוכר ביותר ביחס להחייאת העברית הוא הרחבת אוצר המילים שלה. בתחילת תהליך התחייה עמדו הדוברים בפני מחסור חמור במילים שיביעו מעשים וחפצים שבחיי היום-יום. כשביקש בן יהודה מאשתו להכין תה, אמר לה: "קחי כך ועשי כך, והיי לי כך ואשתה"{{הערה|1=‏ראו ספרו של Jack Fellman מ-1973, '''Revival of a Classical Tongue: Elizer Ben Yehuda and the Modern Hebrew Language''', עמוד 38‏.}}. את המחסור באוצר המילים ניתן היה להשלים על ידי שאיבה מן המאגר ההיסטורי של העברית, לעתים תוך החלפת משמעות או גיוון בין משמעויותיהן של מילים שוות-משמעות מתקופות שונות (ילד - תינוק, ארוחה - סעודה), על ידי יבוא מילים מלשונות זרות או על ידי יצירת מילים חדשות באמצעות כלי גזירה שהיו קיימים בעברית או שהתחדשו. פעילות חידושי המילים התנהלה גם על ידי יחידים וגם על ידי ארגונים. מבין היחידים, המחדש הפורה ביותר היה בן יהודה עצמו. מלבדו חידשו מילים עוד אישים רבים, בהם [[יוסף קלאוזנר]], ביאליק ורבים נוספים. מבין הארגונים מוכר בעיקר [[ועד הלשון העברית]]. פעילות הרחבת אוצר המילים התנהלה עוד בתקופת ההשכלה (גם בימי הביניים היו חידושי מילים). אנשי ההשכלה, נאמנים לסגנון המקראי שלהם, השתמשו בעיקר במילים מקראיות נדירות או לא מוכרות, בדרך כלל תוך שינוי המשמעות שלהן (למשל מכונה, ביקורת). הייתה נטייה לבחור מילה הקרובה בצלילה למילה הלועזית שביקשו לתרגמה לעברית. לעתים אף נטבעו בדרך זו צירופים המחקים את צליליהן של מילים לועזיות ("דילוג רב" = טלגרף; "לו כמו תוף" = קטר, בצרפתית locomotive), אך חידושים מסוג זה כמעט שלא שרדו. שיטת חידוש נוספת הייתה תרגום של צירופי מילים מן השפות האירופיות כצורתן, למשל תפוח-אדמה, ספר-מילים (=מילון), מורה שעות (=שעון). עם תחילת הדיבור העברי הועדף חידוש מילים יחידות על פני צירופי מילים, בין אם על ידי שקילת [[שורש (שפות שמיות)|שורשים]] ובין אם על ידי הוספת תחיליות או סופיות למילים קיימות (בינלאומי, קיבוצניק). מילים רבות נוצרו כ[[הלחם]] של שתי מילים (רכבל, קרנף). בין מחדשי המילים היו ויכוחים רבים באשר לדרכי חידוש המילים. ויכוח אחד היה סביב [[שאילת מילים]] משפות אירופה. בן יהודה התנגד לכך וניסה להפוך את כל המילים הלועזיות לעבריות. בסופו של דבר גברה הגישה האחרת, ומילים בעלות צליל זר התאזרחו במספר רב בעברית הישראלית, תוך התאמת למערכת ה[[פונולוגיה|פונולוגית]] העברית (אנציקלופדיה, אקטואלי). ויכוח אחר התקיים סביב שאילת שורשים ו[[מורפמה|צורנים]] מן ה[[ערבית]]. ===הגייה=== שאלת ההגייה ה"נכונה" של העברית נידונה עוד מתחילת המאה ה-19. אנשי תנועת ההשכלה העדיפו את ה[[הגייה ספרדית|הגייה הספרדית]] של העברית, שלדעתם שימרה תכונות רבות יותר של העברית הקלאסית. לעומת זאת, תחיית העברית הכתובה התקיימה על פי ה[[הגייה אשכנזית|הגייה האשכנזית]]; הדבר בולט בעיקר בשירים שנכתבו, שיש בהם חריזה אשכנזית (כגון "אוקיינוס" עם "לבנות", בשירו של [[ביאליק]] [http://benyehuda.org/bialik/bia066.html "ציפורת"]) ו[[הטעמה]] מלעילית (כמו למשל בהמנון מדינת ישראל- "[[התקווה]]"). עם תחילת הדיבור העברי עלתה במלוא חומרתה שאלת ההגייה. בפרט התלבטו בשאלה זו המורים בבתי הספר העבריים. ההחלטה שנתקבלה הייתה ללמד שנתיים בהגייה המוכרת לתלמידים ושנתיים בהגייה האחרת (בתי הספר היו ארבע שנתיים). החלטה זו לא הייתה יכולה לשמש לצרכים מעשיים, ובסופו של דבר החליט ועד הלשון, אחרי דיונים ארוכים, לאמץ את ההגייה הספרדית (ובכלל קבע כאחת ממטרותיו "לשמר את תכונתה המזרחית של הלשון"). בין הנימוקים היו העובדה שההגייה הספרדית משמרת את מערכת העיצורים הקדומה וכן את ה[[שווא נע|שווא הנע]], ה[[דגש חזק|דגש החזק]] וההטעמה הדקדוקית; האחידות של ההגייה הספרדית לעומת הסוגים השונים של ההגייה האשכנזית (אנשי ועד הלשון, אשכנזים ברובם, לא הכירו את מגוון ההגיות השונות של עדות המזרח); העובדה שהדיבור העברי בשוקי ירושלים התקיים בהגייה ספרדית; וכן העובדה שההגייה הספרדית נתפסה כ"אסתטית" יותר על רקע היחס הכללי של החלוצים לתרבות המזרח. מה שהתקיים למעשה אצל הדוברים הוא איבוד ההבחנות שהיו קיימות בהגייה האשכנזית ולא היו קיימות בהגייה הספרדית, בעיקר ההבחנה בין [[קמץ]] לפתח, בין צירה לסגול ובין [[ת]] רפה ודגושה. ואולם הדוברים לא הצליחו לאמץ הבחנות שהיו קיימות בהגייה הספרדית, ובכללן הגיית העיצורים ה[[עיצורים לועיים|לועיים]] וה[[עיצורים נחציים|נחציים]], ה[[שווא נע|שוואים הנעים]] וה[[דגש חזק|דגשים החזקים]] (הדוברים אימצו את מערכת ה[[הטעמה]] הדקדוקית). למעשה התקבלה מערכת הגייה חדשה, שהיא בבחינת המכנה המשותף הנמוך של ההגייה הספרדית והאשכנזית. [[שלמה דב גויטיין|שלמה גויטיין]], שהיה הממונה על הוראת העברית מטעם ממשלת המנדט, קבע כי: {{ציטוט|תוכן="המבטא המקובל ביישוב הוא ספרדי לפי הרצון ואשכנזי לפי היכולת. הוא מנסה להיות ספרדי באמצעות ההגיים הנמצאים באשכנזית."}} ===תכנון לשון=== חוקרי תחיית הלשון העברית הצביעו על ייחודו של תהליך זה כמקרה מיוחד של [[תכנון לשון]]. המאפיינים של תכנון לשון, כפי שתוארו על ידי [[בלשנות חברתית|בלשנים חברתיים]], קיימים בתהליך החייאת הדיבור העברי: בחירת הלשון המתוכננת (עברית) והעדפתה על פני לשונות אחרות (יידיש ועוד); הרחבת השימוש בלשון לתחומים חדשים, במקרה זה דיבור, כתיבה מדעית ועיתונאית ואדמיניסטרציה; העמדת תקן לשוני לשפה וחיבור ספרי דקדוק, מילונים, ספרי לימוד ומדריכים; והרחבת השפה עצמה - בדקדוק ובאוצר מילים - כדי שתוכל לשמש לצרכים החדשים. במסגרת תכנון הלשון נכללות גם פעולות שמטרתן העלאת יוקרתה של השפה המתוכננת בעיני המשתמשים בה. פעולות תכנון הלשון נעשו בראשיתו של התהליך בדרך כלל על ידי יחידים, ולא על ידי מוסדות רשמיים ומאורגנים; רק בשלבים מאוחרים הוקמו גופים ומוסדות שהוציאו לפועל את פעולות תכנון הלשון. בשונה ממקרים אחרים של תכנון לשון, המניעים של מתכנני הרחבת השימוש בשפה העברית היו מניעים אידאולוגיים. האידאולוגיה של החייאת הדיבור התבססה על רעיונות לאומיים, ונשענה על השימוש בעברית במהלך ההיסטוריה של העם היהודי. ===המלחמה נגד שמרנות הלשון=== עד שנות השמונים הדיבור והכתיבה התקנית נשמרו בקפדנות, נכתבו מאמרים בעיתונות ושודרו כתבות ופינות ברדיו ל"שיפור העברית".{{הערה|1=לדוגמה: [http://yitzhakavinery.wordpress.com/ מאמריו של יצחק אבינרי בעיתונות הכתובה], או התוכנית [[רגע של עברית]] ברדיו}} החל מאמצע שנות השמונים החלה גם מגמה של לחץ גובר נגד שמרנות לשונית. הותרה הצגתם של שלטי חוצות לועזיים, בעיקר בשפה האנגלית, חברות גדולות שינו את שמותיהן לשמות לועזיים{{הערה|דוגמאות בולטות היו חברת הענק אפרת ששינתה את שמה ל"קומברס", העיתונים הגדולים [[ידיעות אחרונות]] ו[[מעריב]] הקימו אתרי מרשתת עם שמות לועזיים (ויי נט, ואנרג'י) וחברת [[בזק]] המופרטת בחלקה, שינתה את הסמל שלה לאות B והקימה חברת בת בשם בזקנט}} השימוש במלים לועזיות גבר{{הערה|1=[http://learn.snunit.k12.il/snunit/lashon/upload/.mamarim/magniva.doc השפה העברית מה זה מגניבה] [[ירון לונדון]], מוסף הספרות של [[ידיעות אחרונות]] תשס"ה}}, ונכתבו מאמרים ואף ספרים נגד שמרנות עברית.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=vjU1rnaONG8 אני יביא לך עשר שקל] ראיון בתוכנית "[[לונדון וקירשנבאום]]" עם פרופ' [[גלעד צוקרמן]], ב[[ערוץ 10]] (יוטיוב)}}, לכך נוספה סוגה של תוכניות סאטירה וסטנד-אפ הלועגים לדיבור התקין, ותומכים בשגיאות הדיבור העממיות.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=C1Xcd52Qvqs קצרים - המתורגמנית]}} נוסף לכל אלו הצטרפו גם אנשי המחנות הניצים בפוליטיקה הישראלית, בטענות של מחטף השפה ושימושה לטובת רעיונות וגישות מדיניות שאינן כשרות או מוסריות.{{הערה|{{הארץ|מיכאל ספרד|הכיבוש, מחדש השפה העברית|1.1728382|}}}} מגמות אלו לוו גם בזירה המשפטית, בעיקר מצד ארגונים ערביים, למען הגדרת מדיניות [[רב-לשונית]] במדינת ישראל.{{הערה|1=[http://elyon2.court.gov.il/files/99/120/041/A10/99041120.A10.htm פסק הדין בעתירה לגבי הלשון] של ארגון [[עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל|עדאלה]] ו[[האגודה לזכויות האזרח בישראל]]}}{{הערה|1=וראו בעניין זה בהרחבה בערך [[מדיניות לשונית בישראל]]}} להידללות רמת השפה העברית בקרב צעירים תרמה גם תרבות המרשתת. בשנת 2010 (ה'תש"ע) משרד החינוך החליט להלחם בתופעה, ובכנסת הוחלט לקרוא לשנה "שנת עברית" (במשחק מילים עם ראשי התיבות של השנה העברית).{{הערה|1=[http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/088/935.html כאילו דה?! – משהו השתנה בשפה העברית] ''הידלדלות השפה השגורה בפיהם של בני הנוער מדאיגה את משרד החינוך, שיוצא בתוכנית חדשה להצלת השפה ולהעלמת ה"פחחחח"'' (אתר מעריב)}} לאחרונה המאבק סביב השפה העברית עבר גם [[מוסדות להשכלה גבוהה בישראל|למוסדות ההשכלה הגבוהה הישראלית]] ודיונים סוערים נערכים סביב עניין זה, בהם ויכוח על [[מדד שנחאי]] ואיכות וחשיבות המאמרים המדעיים המתפרסמים בפקולטה למשפטים על ידי [[האוניברסיטה העברית]] הכתובים במקורם אנגלית,{{מקור}} לאלו של [[אוניברסיטת בר-אילן]] הכתובים עברית. [[רוביק רוזנטל]] הראה שבמילונים המדעיים מראשית תחיית הלשון, יש מונחים רבים שתורגמו ואף היו נפוצים בשפה המדוברת, אך נזנחו לטובת מונחים לועזיים במילונים המדעיים החדשים.{{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=CRpwYakyVuc מדען, דבר עברית!] רוביק רוזנטל, ביום עיון בנושא, ב[[הטכניון|טכניון]]}}, בעוד אחרים טוענים שמבחינה מדעית, לפי אומדנים כמותיים, אין סכנה לשפה העברית, והשימוש בה יציב.{{הערה|1=[http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/D05C76A1-AD7C-49D7-AA30-1B768EE86BCB/163828/2.pdf העברית חיה ומרגישה היטב, תודה] מאמרו המדעי של ברנרד דב ספולסקי באתר אוח של [[משרד החינוך]]}} הדרישה להגשת עבודות גמר ולימודים באנגלית, התבררו כתופעה חוצת גבולות, ופושה בכל המוסדות.{{הערה|1=[http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1652884 באקדמיה ללשון זועמים: מרצים לא מקבלים עבודות בעברית]}}{{הערה|1=עדי ארבל, [http://non-actual.blogspot.co.il/2013_06_01_archive.html מדוע נקראת האוניברסיטה הירושלמית האוניברסיטה העברית? ככל הנראה מדובר בתואר לשם כבוד האוניברסיטה וחרפת השפה העברית], [[מקור ראשון]]}}. בשנת [[תשע"ב]] (2012), הוויכוח הגיע לשיא כאשר באוניברסיטת חיפה נערך דיון בנושא התרבות הישראלית ותחילה הוחלט שלא תתאפשר בה הרצאה בעברית. בעיתון [[הארץ]] נכתב שהיו מי שנמנעו מוויכוח על כך, על מנת להימנע מיחס מזלזל מצד בכירי המוסדות.{{הערה|1=[http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1840661 מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית] (הארץ)}} ==ראו גם== {{קישורי פורטל|היישוב|השפה העברית}} * [[אליעזר בן-יהודה]], [[דוד ילין]], [[דוד יודילוביץ']], [[חיים נחמן ביאליק]], [[יוסף קלוזנר]], [[יוסף ויתקין]], [[ישראל עמיקם]] * [[יידישיזם]], [[ריב הלשונות]], [[מלחמת השפות]] * [[חברת שפה ברורה]], [[ועד הלשון העברית]], [[הסתדרות המורים העבריים]], [[גדוד מגיני השפה]] * [[ספרות עברית חדשה]], [[שירה עברית חדשה]], [[עיתונות עברית]] * [[החייאת שפה]] * [[מדיניות לשונית בישראל]] ==לקריאה נוספת== * [[נתן אפרתי]], '''מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב (1881–1922)''', ירושלים: [[האקדמיה ללשון העברית]] ('אסופות ומבואות בלשון', ו), תשס"ד 2004. * [[יצחק בצלאל]], '''נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית''', ירושלים: [[יד יצחק בן-צבי]]; [[מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח]], תשס"ח 2007. * שלמה כרמי, '''עם אחד ושפה אחת: תחיית הלשון העברית בראייה בין תחומית, קורות ומקורות''', תל אביב: [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], תשנ"ז 1997.{{הערה|ביקורת: {{קתדרה|יעקב פלמן|תחיית הלשון העברית בראייה בין-תחומית|95.6|95, אפריל 2000, עמ' 155-158}}.}} * [[אילן אלדר]], 'החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל', בתוך: [[אהרן ממן]], [[שמואל פסברג]], [[יוחנן ברויאר]] (עורכים), '''שערי לשון: מחקרים בלשון העברית, בארמית ובלשונות היהודים''': מוגשים למשה בר-אשר, כרך ג, ירושלים: [[מוסד ביאליק]], תשס"ח, עמ' 35-14. * אילן אלדר, '''תכנון לשון בישראל''', ירושלים: האקדמיה ללשון העברית ('אסופות ומבואות בלשון', ט), תש"ע 2010.{{הערה|[http://hebrew-academy.huji.ac.il/hotsaalaor/hadash/Pages/eldar2010.aspx על הספר] באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]; ביקורת: ישי נוימן, [http://www.academia.edu/1930957/Neuman_2012-2013._Review_of_Ilan_Eldar_Language_Planning_in_Israel_Jerusalem_2010_helkat_Lashon_45_ על: אילן אלדר, תכנון לשון בישראל], '''[[חלקת לשון]]''' 45 (תשע"ג), עמ' 235–263.}} * [[חיים באר]], 'מלשון הקב"ה ללשון הסט"א: על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית', '''[[קשת החדשה]]''' (2003), 128–144. * [[יהושע בלאו]], 'הרהורים על תחיית העברית', '''[[לשוננו]]''' סה, ג–ד (תשס"ג), 315–324. (תגובה: [[עוזי אורנן]], 'על תחיית העברית: תגובה', '''שם''' סו, א–ב (תשס"ד), 199–200; תגובה: יהושע בלאו, 'למען הדיוק: תשובה לעוזי אורנן', '''שם''', 201–202; וכן רון כוזר, 'על "הרהורים על תחיית העברית"', '''שם''' סו, ג–ד (תשס"ד), 395–404) * [[בנימין הרשב]], 'מסה על תחיית הלשון העברית', '''[[אלפיים (כתב עת)|אלפיים]]''' 2 (תש"ן), 9–54. * [[חיים רבין]], 'מה הייתה תחיית הלשון העברית?', בתוך: [[אברהם אבן-שושן]] [ואחרים] (עורכים), '''ספר שלום סיון: אסופת דברי עיון וספרות''', ירושלים: [[קריית ספר (הוצאת ספרים)|קריית ספר]], תש"ם, עמ' 125–140. (הופיע גם באסופת מאמריו '''חקרי לשון''' (ירושלים תשנ"ט).) * [[ישראל ברטל]], 'גרביים, שוט ודלי: לשון הכתיבה של מנדלי', '''[[העברית (כתב עת)|העברית]]''' נט, ג–ד (תשע"א), 87–107. * [[שלמה יזרעאל]] (עורך), '''מכונת הדיבור בתור מורה שפות: פה מדברים עברית''', [[אוניברסיטת תל אביב]] 2012 - [http://www.taupress.tau.ac.il/index.php?cat=3&name=all&state=1&book=1064&nav=1 דף הספר בהוצאה], [http://www.text.org.il/index.php?book=1210021 דף הספר באתר "טקסט"] ==קישורים חיצוניים== * {{רמב"י נושא|עברית: לשון: תקופת ההשכלה ותחית הלשו}} * [http://www.safa-ivrit.org/history/renaissance.php תחיית השפה העברית] באתר השפה העברית * רון כוזר, "איך נוצרה העברית הישראלית": [http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=3090 חלק א'], [http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=3104 חלק ב'] ו[http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=3136 חלק ג'] באתר [[הגדה השמאלית (במת שמאל)]] * "[http://www.tau.ac.il/~itamarez/works/hebrew/ibrit-leshonenulaamm1980.pdf עברית קדומה ועברית בת-ימינו — לשון אחת? (שיח בלשנים)]", (המשוחחים: [[איתמר אבן-זהר]], [[עוזי אורנן]], [[עלי איתן]] ו[[אליעזר רובינשטיין]], בהנחיית [[אסא כשר]]) מתוך: '''[[לשוננו לעם]]''', ל"א/ד' (אדר תש"ם) * [http://hebrew-academy.org.il/2015/04/01/דיבור-עברי-בתקופת-ההשכלה/ שלמה הרמתי, '''דיבור עברי בתקופת ההשכלה'''], לשוננו לעם, כרך לט חוברת ה–ו (תשמ"ח), עמ' 97–160, באתר האקדמיה ללשון העברית * [[שלמה יזרעאל]], [http://www.openu.ac.il/zmanim/zmanim93/93-izreel.html "מכונת הדיבור בתור מורה שפות: פה מדברים עברית"], '''[[זמנים]]''' 93 , חורף 2006 * "[http://www.taupress.tau.ac.il/dibur/ פה מדברים עברית]" - אתר עם הקלטות וקטעי סרטים של "מכונת הדיבור" ללימוד עברית * [[רפאל ניר]] ו[[רוביק רוזנטל]], [http://www.lamda-njt.co.il/heb_pre1.html דילמות יסוד של העברית החדשה – מבוא], מתוך "[[זמן יהודי חדש]]" * {{קתדרה|[[איתמר אבן-זהר]], [[ישראל קולת]], [[יעקב שביט]], מיכאל לוין|דיון: הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1948-1882|16.3(2)|16, יולי 1980, עמ' 233-161}} ** {{קתדרה|[[ישראל קולת]]|הערות לדיון על צמיחת התרבות העברית בארץ-ישראל|17.12|17, אוקטובר 1980, עמ' 190}} * {{קתדרה|[[אהרן בר-אדון]]|'הניב הגלילי' ומיבטאו – פרק בתולדות תחיית העברית בארץ-ישראל|24.1|24, יולי 1982, עמ' 138-115}} * {{מעריב|[[גצל קרסל|ג. קרסל]]|האמנם "מאה שנה לראשית הדיבור בשפה העברית"?|1982/12/03|03300}} * {{קתדרה|[[עוזי אורנן]]|לתולדות תחיית הלשון: ההזדמנות, היכולת והרצון|37.8|37, ספטמבר 1985, עמ' 94-83}} * {{קתדרה|[[שלמה מורג]]|העברית החדשה בהתגבשותה: לשון באספקלריה של חברה|56.10|56, יוני 1990, עמ' 92-70}} * {{קתדרה|[[יוסף לנג]]|תחיית הלשון העברית בראשון-לציון – 1914-1882|103.6|103, מרץ 2002, עמ' 103-85}} * {{רשימות|[[יואב קרני]]|karny|5656|נכבדה, נכבדה מאוד|יואב קרני בוושינגטון}} * {{הארץ|[[אוריה שביט]]|קיצור תולדות העברית|152453|16 באפריל 2002}} * {{הארץ|יאיר שלג|ציונים אלמונים|1.2005694|8 בפברואר 2008}} * [http://www.taupress.tau.ac.il/dibur/index.html הקלטות וחומרי לימוד עברית משנות ה-30 בגרמניה] * [[ראובן סיון]], [http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/mada/255233.html התפתחותה של העברית המדעית והטכנית], [[מדע (כתב עת)|מדע]] 6-5 * {{בלוג ארכיון צה"ל|לציון 125 שנים להקמת ועד הלשון העברית|195970}} ==הערות שוליים== {{הערות שוליים|טורים=כן}} {{ציונות}} {{ערך מומלץ}} [[קטגוריה:תולדות עם ישראל]] [[קטגוריה:עברית]] [[קטגוריה:תחיית הלשון העברית|*]]'