למה כל שעה שעוברת ככה מסכנת אותנו?
שאלה: לאן נעלמו היצירתיות והברק שלנו?
איפה ההבטחה שכתובה על כל קיר שני בצה"ל :"בתחבולות עשה מלחמה"?
איפה החשיבה שבזכותה הגענו למדינה המדהימה שהקמנו?
חשיבה יצירתית ותעוזה נולדות בסביבה בטוחה ומוגנת, במקום שמרגישים שאפשר לטעות בו, לא במקום שצריך להיזהר ברעיונות שכל אחד מעלה. המעצב הראשי של חברת אפל קרא לסטודיו החדשני שלו "רחם מוגנת" והצליח להוליד עם המעצבים שלו חשיבה הכי חדשנית שהיתה בעולם. הוא הדגיש שזה קרה בזכות העובדה שכולם הרגישו חופשי - לחשוב בכיוונים הכי מוזרים והכי טיפשיים בדרך, לעוף לכל כיוון שעלה בדעתם - כדי להגיע לפתרון מפתיע באמת.
לא משנה מאיזה צד אתם של המפה הפוליטית (יש יותר משניים), אתם מבינים שזה לא מה שקורה עכשיו בקבינט כשכל אחד חושב מי מקליט אותו, מי יצטט אותו ומי מחכה לו בפינה. במצב כזה נשמרים, נצמדים להגיון, משקיעים המון אנרגיה בשליטה עצמית וזהירות. זה לא מוליד פתרונות מבריקים ויצירתיות.
זה מצב מטורף כי מדובר בחיי אדם! בחיילים שיישלחו אותם להיכנס אל מנהרות ממולכדות, במדינה שנלחמת על החיים שלה כאן בשנים הבאות אחרי השפלה וטבח באזרחים.
זה מאד מאוד מדאיג אותי, לא היכולת של הצבא. נכון, יש בעיות ויש תקלות, אבל אנחנו עדיין מלאי עוצמה ויכולת, עם כוח נשק עצום וסיוע חסר תקדים, עם התגייסות משוגעת של אנשים, כוחות אזרחיים והקרבה הדדית. האזרחים ידעו לשים הכל בצד ולהתגייס, למחוק ביום אחד הבחנה מגזרית, דתית או פוליטית. לצאת להילחם למען מישהו שהם לא מכירים, שלא חושב כמוהם, מישהו שלפני רגע צעק להם שהם סכנה למדינה.
מה קורה עם המנהיגים שלנו? איזה עוד זוועה צריכה לקרות??
אתם (אלה שמובילים עכשיו) חייבים להיכנס לחדר, לשים הכל בצד, לחשוב רק על המטרה הגדולה ולהתמסר למשימה: לפרק להרכיב הכל מחדש בחשיבה - אבל זה דורש להסתכן: לצאת אידיוט, לשאול שאלות מאפס, להודות שלא יודעים, להקשיב באמת אחד לשני, לחבר ביחד את כל האינטואיציה בחדר, לחתור תחת כל מה שחשבנו בלי לשקול מה זה אומר לגביי. לא לחשוב על "היום שאחרי", אלא לדאוג שיהיה יום כזה, ששווה לחיות אותו ולמענו.
כל שעה שעוברת ככה מסכנת אותנו. מאוד.