ביטוח פנסיוני
ביטוח פנסיוני הוא מכלול דרכים שנועדו להבטיח לאדם העובד (שכיר או עצמאי) מענה בשלושה מצבים של פגיעה ביכולתו להתפרנס (ולפרנס את משפחתו) מעבודתו:
- נכות, הפוגעת בכושר העבודה או מבטלת אותו כליל.
- זקנה, המביאה ליציאתו של העובד ממעגל העבודה.
- מוות, המותיר את השאירים ללא מפרנס.
לביטוח פנסיוני משמשים כלים מגוונים, ובהם:
לעידוד הביטוח הפנסיוני ניתנות הקלות מס בגין כספים המופנים למטרה זו, ולעיתים מוטלת חובה לביטוח פנסיוני.
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ביטוח פנסיוני בישראל
הביטוח הפנסיוני בישראל מתקיים בשלוש שכבות:
- במסגרת המוסד לביטוח לאומי פועלים ענפי ביטוח נכות וביטוח זקנה ושאירים, שבהם מבוטחים כל תושבי ישראל.
- פנסיה תעסוקתית: מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, מחויבים מעסיקים להפריש עבור עובדיהם לחסכון פנסיוני. החובה הפכה לכללית - כלומר הוחלה על כל המעבידים והעובדים בישראל - בשנת 2008[1]. משנת 2017 חייב גם כל עצמאי להפריש מהכנסתו לביטוח פנסיוני.[2] עד למועד זה הפקדה של עצמאי הייתה וולונטרית, אך ניתנו לה תמריצי מס.
- ביטוח פנסיוני וולונטרי וחיסכון פרטי, בהתאם להחלטתו של העמית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו פירוט בהמשך.
- ^ בהתאם לפרק ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו־2018), התשע״ז–2016