לדלג לתוכן

המלוכה הספרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלך ספרד
Rey de España
סמל הוד מלכותו מלך ספרד
סמל הוד מלכותו מלך ספרד
דגל הוד מלכותו מלך ספרד
דגל הוד מלכותו מלך ספרד
נוכחי: פליפה השישי, מלך ספרד
תואר הוד מלכותו
השליט הראשון בבית זה פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה (המלכים הקתוליים)
תקופת המלוכה 13 בדצמבר 1474 – הווה (549 שנים)
מעון רשמי הארמון המלכותי של מדריד
שטח שיפוט ספרדספרד ממלכת ספרד
www.casareal.es

המלוכה הספרדית (בספרדית: Monarquía Española), המכונה מבחינה חוקתית הכתר (בספרדית: La Corona), הוא מוסד חוקתי והמשרה הגבוהה ביותר בממלכת ספרד.[1] המלוכה כוללת את המונרך השולט, משפחתו וארגון משק בית המלוכה, התומך ומקל על המונרך במימוש תפקידיו וזכויותיו.[2] המלוכה הספרדית מיוצגת, נכון ל-2024, על ידי המלך פליפה השישי, רעייתו המלכה לטיסיה, ובנותיהם לאונור, נסיכת אסטוריאס וסופיה, נסיכת ספרד.

חוקת ספרד משנת 1978 ייסדה מחדש[1] את המונרכיה החוקתית כצורת הממשל של ספרד לאחר סיום המשטר הפרנקואיסטי ושיקום הדמוקרטיה ב-1977. החוקה אישרה את תפקידו של מלך ספרד כהאנשה חיה והתגלמותה של המדינה הספרדית, וסמל לאחדותה של ספרד.[2] מבחינה חוקתית, המלך הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ספרד.[2] החוקה קובעת את השימוש בתארים מלכותיים ובעוצרות, זכויות מלכותיות, ירושה תורשתית לכתר ודרכי מקרה של אפוטרופסות מלכותית במקרים של קטינות או חוסר כשרות משפטית של המלך.[2] על פי החוקה, המלך מסייע גם בקידום היחסים עם "אומות הקהילה ההיסטורית שלו":[2] מלך ספרד משמש כנשיא ארגון המדינות האיברו-אמריקניות, המייצג למעלה מ-700 מיליון אנשים ב-23 מדינות ברחבי העולם. ספרד היא המונרכיה האחרונה שנותרה בחוף הים התיכון האירופי, למעט נסיכות מונקו.

למלוכה הספרדית שורשים בממלכה הוויזיגתית של טולדו שנוסדה לאחר נפילת האימפריה הרומית ובממלכת אסטוריאס שנלחמה ברקונקיסטה בעקבות הכיבוש המוסלמי של ספרד במאה ה-8. הנישואים בין איזבלה הראשונה מקסטיליה ופרננדו השני מאראגון ("המלכים הקתוליים") איחדו את ספרד במאה ה-15. האימפריה הספרדית הפכה לאחת המעצמות העולמיות הראשונות כאשר איזבלה ופרדיננד מימנו את מסע החקר של כריסטופר קולומבוס מעבר לאוקיינוס האטלנטי. הנתיב הימי שמצא סלל את הדרך לכיבוש הספרדי של רוב יבשת אמריקה.

נכון לשנת 2023, התקציב הרשמי של המלוכה הספרדית הוא 8.4 מיליון אירו, אחת ההוצאות הציבוריות הנמוכות ביותר למוסד מלוכה באירופה.[3] עם זאת, הוצאות אחרות של בית המלוכה נעשות דרך משרדי ממשלה שונים.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של ספרד
קו שושלתי מהמלכים הוויזיגותים הראשונים לפליפה השישי, מלך ספרד

שורשיה של המלוכה בספרד בממלכה הוויזיגותית ובמדינות היורשות הנוצריות שלה: ממלכת נווארה, ממלכת אסטוריאס (לימים לאון וקסטיליה) וממלכת אראגון, שנלחמו ברקונקיסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי השלטון המוסלמי במאה ה-8. אחת השושלות המשפיעות הקדומות ביותר הייתה בית חימנס, שאיחד חלק גדול מאיבריה הנוצרית תחת הנהגתו במאה ה-11. בני משפחת חימנס טענו לתואר הוויזיגותי ההיסטורי קיסר כל ספרד (Imperator totius Hispaniae) וביקשו לקרב את ספרד לשאר אירופה על ידי בריתות ונישואים מעבר להרי הפירנאים. אלפונסו השישי, מלך לאון מבית חימנס, היה פטרונן של רפורמות קלוני, ונכדו אלפונסו השביעי, הראשון בענף הספרדי של בית בורגונדיה, היה האחרון שתבע את התואר הקיסרי של ספרד וחילק את האימפריה שלו בין בניו. מלחמת האזרחים הקסטיליאנית (1366–1369) הסתיימה במותו של המלך פדרו בידי אחיו למחצה הלא חוקי אנריקה, רוזן טרסטמארה הראשון, ששלט בשם אנריקה השני, מלך קסטיליה עד 1379). אנריקה השני הפך לראשון מבית טרסטמארה ששלט על ממלכה ספרדית. יורשתו של המלך פדרו, נכדתו קתרין מלנקסטר, נישאה לאנריקה השלישי ואיחדה מחדש את השושלות עם הולדת בנם, המלך חואן השני.

המלכים הקתוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלכים הקתוליים
פרדיננד השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה, שכונו המלכים הקתוליים ואיחדו את ממלכות קסטיליה ואראגון

במאה ה-15 איחדו הנישואים בין איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון, שניהם מבית טרסטמארה, את שתי הממלכות החשובות בחצי האי האיברי. הטוען לכתר האחרון של מלכות האימפריה הביזנטית, אנדריאס פלאיולוגוס, העניק בצוואתו את תוארו "קיסר קונסטנטינופול" לאיזבלה ולפרננדו, אף על פי שהמלכים הספרדים מעולם לא השתמשו בתואר. בשנת 1492 כבשו המלכים הקתוליים את ממלכת גרנדה בדרום ספרד, הטריטוריה המוסלמית האחרונה בחצי האי האיברי. איחוד ספרד מסומן מתאריך זה. באותה שנה הוציאו המלכים את צו גירוש ספרד, שהורה על גירוש היהודים מהממלכה.

שטחי האימפריה הספרדית מעבר לים היו מדינות חסות של כתר קסטיליה, ולקסטיליה הייתה בהם השפעה גדולה.[4] בעקבות החקירה וההתיישבות הספרדית באיים הקריביים, הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית והכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה, הקים הכתר חצרות מלוכה ("Audiencias") ומלכויות משנה באזורים חשובים (ספרד החדשה, גרנדה החדשה, פרו וריו דה לה פלטה). המשנה למלך והחצרות היו המנהלים היעילים של מדיניות המלוכה.

המלוכה ההבסבורגית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ספרד ההבסבורגית

בתחילת המאה ה-16 עברה המלוכה הספרדית לבית הבסבורג בראשות המלך קרלוס הראשון (גם קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשם קרל החמישי), בנם של המלכה חואנה הראשונה והמלך פליפה הראשון מקסטיליה. לאחר שכלא את אמו חואנה במנזר, היה קרלוס הראשון השליט הבלעדי. תקופת שלטונו של בנו, פליפה השני, סימנה את שיא תור הזהב של ספרד (1492–1659), תקופה של התפשטות ומסחר קולוניאליים גדולים. הכתר הספרדי שמר על השליטה והרוויח מכל הפעולות בקולוניות מעבר לים, כולל סחר עבדים, שפותח תחת סמכותה של המערכת המלכותית.[5] מותו בשנת 1700 של קרלוס השני, אחרון ההבסבורגים הספרדים, פתח את מלחמת הירושה הספרדית.

המלוכה הבורבונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ספרד הבורבונית

עם מותו של קרלוס השני חסר הילדים הפכה הירושה לכס המלכות שנויה במחלוקת. קרלוס השני קבע את נכדה של אחותו מריה תרסה, פיליפ דוכס אנז'ו, כיורשו. האיחוד האפשרי של ספרד עם צרפת, שתי המעצמות האירופיות הגדולות באותה תקופה, עורר את מלחמת הירושה הספרדית במאה ה-18, שהסתיימה בהסכם אוטרכט ב-1713, ששמר על מאזן הכוחות ביבשת.

פליפה החמישי היה החבר הראשון בבית בורבון ששלט בספרד. השושלת הזו שולטת עד היום בספרד, תחת פליפה השישי.

באמצע המאה ה-18, במיוחד תחת קרלוס השלישי, פתח הכתר הספרדי בפרויקט שאפתני ומרחיק לכת ליישום רפורמות גדולות בממשל בממלכה ובאימפריה. שינויים אלה, הידועים ביחד בשם הרפורמות הבורבוניות, ניסו להביא לרציונליזציה של הממשל וייצור יותר הכנסות מהאימפריה שמעבר לים.[4]

במהלך המלחמות הנפוליאוניות אילץ קיסר צרפת נפוליאון בונפרטה את פרננדו השביעי לוותר על כסאו בשנת 1808, והבורבונים הפכו למוקד התנגדות עממית נגד השלטון הצרפתי. עם זאת, דחייתו של פרננדו את החוקה הספרדית הליברלית משנת 1812 והדרתו את הליברלים מהממשלה, שחקו בהדרגה את התמיכה העממית במלוכה הספרדית. עם הסנקציה הפרגמטית של 1830 ביטל פרננדו את החוק הסאלי שהנהיג פליפה החמישי, שאסר על נשים להפוך לשליטות ספרד. בכך, כפי שהיה נהוג לפני בואם של הבורבונים, הפכה בתו הבכורה של פרדיננד השביעי איזבלה ליורשת שלו. מתנגדי הסנקציה הפרגמטית טענו כי היא מעולם לא הוכרזה רשמית, וטענו כי אחיו הצעיר של פרדיננד השביעי, האינפנטה קרלוס, הוא היורש החוקי של הכתר על פי החוק הסאלי.

הרפובליקה הספרדית הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרפובליקה הספרדית הראשונה

בספטמבר 1873 נוסדה הרפובליקה הספרדית הראשונה, אך הפיכה החזירה את שושלת בורבון לכס המלוכה ב-1874.

הרפובליקה הספרדית השנייה והדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הרפובליקה הספרדית השנייה, המדינה הספרדית
הכתר והשרביט המלכותיים הספרדיים

בשנת 1931 הניבו הבחירות המקומיות בספרד ניצחונות למועמדים שתמכו בסיום המלוכה והקמת רפובליקה, בעיקר באזורים עירוניים. מול חוסר השקט בערים יצא אלפונסו השלושה עשר לגלות, אך לא ויתר על כסאו. הממשלה הזמנית שלאחר מכן התפתחה לרפובליקה הספרדית השנייה קצרת-הימים. מלחמת האזרחים בספרד החלה ב-1936 והסתיימה ב-1 באפריל 1939 עם ניצחונו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו וקואליציית בני הברית שלו, המכונים בדרך כלל הלאומנים, שנתמכה על ידי איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. קצין MI6 בריטי[דרוש מקור] הטיס את פרנקו מהאיים הקנריים לצפון אפריקה הספרדית כדי להשתלט על הלגיון הספרדי. ברית המועצות תמכה בממשלה הרפובליקנית, כמו גם מקסיקו תחת ממשלתו של לאסרו קארדנאס.

לאחר 16 שנים ללא מונרכיה, בשנת 1947 הפכה ספרד שוב לממלכה על ידי הגנרל פרנקו, שטען לשליטה בספרד בתואר "ראש המדינה של ממלכת ספרד" באמצעות חוק ירושת ראשות המדינה. עם זאת, ללא מלך על כס המלכות, הוא שלט באמצעות קואליציה של ארגונים בעלי ברית ממלחמת האזרחים בספרד, כולל מפלגת הפלנחה, תומכי משפחת בורבון והקרליסטים, עד למותו בשנת 1975.

חידוש המלוכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הברית של פרנקו עם הקרליסטים הוא מינה את חואן קרלוס הראשון מבורבון ליורשו. לזכותו של חואן קרלוס נזקף כיום המעבר של ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה על ידי תמיכה מלאה ברפורמות פוליטיות.

ב-1976, בשל קצבן האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות, פיטר המלך החדש את קרלוס אריאס נבארו ומינה את הרפורמטור אדולפו סוארס לראש ממשלת ספרד.[6] ב-1978 חתם המלך על החוקה הליברלית והדמוקרטית החדשה של ספרד, שאושרה על ידי 91% מהמצביעים במשאל עם. תגובתו המהירה של חואן קרלוס קטעו את ניסיון ההפיכה הצבאית ב-1981, כאשר המלך השתמש במרכז תקשורת פיקודי שתוכנן במיוחד בארמון סרסואלה כדי לדכא את ההפיכה ופקד על אחד עשר הקפטנים הכלליים של הצבא להתייצב.[7]

בעקבות אירועי 1981 ניהל חואן קרלוס חיים פחות פומביים,[7] ולא נכח בטקסים כמו חניכת בתי חולים וגשרים לעיתים קרובות כמו מלכים במדינות אחרות. במקום זאת, הוא פעל לביסוס מסורת פוליטית במדינה, תוך שימת דגש על החוק החוקתי והפרוטוקול, וייצוג המדינה בספרד עצמה ובעולם, כל זאת תוך מטרת שמירה על מונרכיה לא מפלגתית ועצמאית.[8][7]

ב-2 ביוני 2014 הודיע חואן קרלוס על התפטרותו,[9] וב-19 ביוני הוכתר בנו פליפה השישי, מלך ספרד.[10]

כתר, חוקה וזכויות מלכותיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתר ספרד (La Corona de España) מוכר בפרק השני "הכתר", סעיפים 56–65, של חוקת ספרד מ-1978.[1] כך למשל, כדמות מאחדת של האומה, בשנת 2010 פעל המלך חואן קרלוס "לגשר על הפער" בין המפלגות הפוליטיות היריבות במדינה כדי לפתח אסטרטגיה מאוחדת בתגובה למשבר הכלכלי המתמשך (אנ') במדינה בסוף שנות ה-2000.[8]

על פי החוקה הספרדית, עליה נערך משאל עם (אנ'), כוח הריבונות של המדינה נובע מהעם הספרדי, ולכן אותו העם הוא שנותן למלך את הכוח למלוך:[2]

הריבונות הלאומית שייכת לעם הספרדי, ממנו נובעות כל סמכויות המדינה.

— סעיף 2(2) לחוקת ספרד, 1978

מבחינה חוקתית המונרך מגלם את האחדות והקביעות ה"בלתי ניתנת להפרדה" של המדינה הספרדית, ומייצג את האישיות המשפטית של המדינה ובהמשך ממלא את תפקיד אבי האומה.

המלך הוא ראש המדינה, סמל האחדות והקביעות שלה. הוא בורר וממתן את תפקודם הסדיר של המוסדות, נוטל על עצמו את הייצוג הגבוה ביותר של מדינת ספרד ביחסים בין-לאומיים, במיוחד עם אומות הקהילה ההיסטורית שלה, ומפעיל את התפקידים המוענקים לו במפורש על פי החוקה והחוקים.

המקור בספרדית
El Rey es el Jefe del Estado, símbolo de su unidad y permanencia, arbitra y modera el funcionamiento regular de las instituciones, asume la más alta representación del Estado español en las relaciones internacionales, especialmente con las naciones de su comunidad histórica, y ejerce las funciones que le atribuyen expresamente la Constitución y las leyes.
— סעיף II הכתר, סעיף 56, חוקת ספרד[2]
פליפה השישי, מלך ספרד, נשבע בפני הקורטס חנרלס במהלך טקס הכתרתו בארמון הקורטס, מדריד, 19 ביוני 2014

לפי סעיף 61 לחוקה, עם ירושתו את הכתר והכרזתו בפני הקורטס חנרלס נשבע המלך למלא נאמנה את חובותיו החוקתיות ולציית לחוקת ולחוקי המדינה. בנוסף מטילה החוקה על המלך את האחריות הנוספת להבטיח שהחוקה תכובד. לבסוף נשבע המלך לכבד את זכויותיהם של אזרחי ספרד ושל הקהילות האוטונומיות. נסיך אסטוריאס, בהגיעו לגיל בגירות, נשבע את אותה שבועה כמו זו של המלך יחד עם שבועת נאמנות נוספת למלך. נוסח השבוע הוא ”אני נשבע בנאמנות למלא את תפקידי, לקיים ולדאוג לכך שהחוקה והחוקים יישמרו, ולכבד את זכויות האזרחים והקהילות האוטונומיות.”

החוקה משנת 1978, פרק II הכתר, סעיף 62, מתווה את סמכויות המלך,[2] בעוד פרק IV ממשלה ומינהל, סעיף 99, מגדיר את תפקידו של המלך במינוי ראש הממשלה והקמת מועצת השרים.[11] פרק VI הרשות השופטת, סעיף 117 וסעיפים 122–124, מתאר את תפקידו של המלך במערכת המשפט העצמאית של המדינה.[12] עם זאת, על פי האמנה החוקתית שיזם חואן קרלוס הראשון, המלך מממש את זכויותיו לאחר שביקש עצות ממשלתיות תוך שמירה על מונרכיה בלתי מפלגתית ועצמאית מבחינה פוליטית. קבלת ייעוץ ממשלתי אינה מחייבת בהכרח את המונרך לפעול לפי העצה, למעט היכן שנקבע בחוקה. חוקי המלך ייחתמו תמיד בדרך הקבועה בסעיף 64, וללא חתימה הם לא יהיו תקפים, למעט האמור בסעיף 65(2).

על המלך מוטל:

  1. להכשיר ולפרסם את החוקים
  2. לזמן ולפזר את הקורטס חנרלס ולקרוא לבחירות בתנאים הקבועים בחוקה.
  3. לקרוא למשאל עם במקרים הקבועים בחוקה.
  4. להציע מועמד לנשיאות הממשלה ולפי העניין למנותו או להדיחו מתפקידו, כקבוע בחוקה.
  5. למנות ולפטר חברים בממשלה לפי הצעתו של נשיא הממשלה.
  6. לפרסם את החוקים שאושרו במועצת השרים, להעניק משרות אזרחיות וצבאיות, תארים ואותות הצטיינות בהתאם לחוק.
  7. להתעדכן בענייני המדינה ולצורך כך לעמוד בראש ישיבות מועצת השרים בכל עת שימצא לנכון, לבקשת נשיא הממשלה.
  8. לשמש המפקד העליון של הכוחות המזוינים
  9. לממש את זכות החנינה על פי חוק.
  10. לשמש נותן החסות של האקדמיות המלכותיות.
— פרק II הכתר, סעיף 62, חוקת ספרד[2]

סגנונות, תארים ומקור הכבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנס המלכותי של ספרד

חוקת 1978 מאשרת שתוארו של המונרך הוא "מלך ספרד", אך הוא עשוי להשתמש גם בתארים אחרים הקשורים היסטורית לכתר.[2][13]

על פי הצו המלכותי 1368/1987, המסדיר את תוארי משפחת המלוכה ושל יורש העצר, המלך ואשתו, המלכה הרעיה, יכונו באופן רשמי כ"הוד מלכותו והוד מלכותה" (Su Majestad) ולא את ה"הוד מלכותו הקתולית" המסורתית (Su Católica Majestad). לנסיך בן זוג, בעלה של מלכה, יהיה הסגנון "הוד מעלתו המלכותית" (Su Alteza Real).[13] אלמנות ואלמנים של המונרכים ישמרו על תארים אלה עד שינשאו בשנית.[13] היורש מלידה יחזיק בתואר נסיך אסטוריאס ובשאר התארים הקשורים היסטורית ליורש העצר,[2][13] בהם נסיך ויאנה, הקשור היסטורית ליורש העצר של ממלכת נווארה, והתארים נסיך ז'ירונה ודוכס מון בלאן, הקשורים היסטורית ליורש העצר של כתר אראגון. ילדים אחרים של המלך, וילדיו של יורש העצר, יהיו בעלי התואר והדרגה של אינפנטה (נסיך או נסיכה), ויהיו בסגנון הוד מעלתו המלכותית (Su Alteza Real).[13] ילדי אינפנטה יקראו "גראנדים ספרדיים", ויכונו "הוד מעלתו".[13] הצו המלכותי מגביל עוד יותר את יכולתו של כל יורש עצר להשתמש או ליצור תארים במהלך נבצרות של מונרך.[13] שום מסמך חוקתי נוסף אינו קובע תארים או צורות פנייה לדור הרביעי, או לנכדים, של מלך שולט. לאחר התפטרותו ב-2014 שומר חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד (ורעייתו סופיה, מלכת ספרד) על תואר הכבוד של מלך ומלכת ספרד.[14][15]

סמל אביר מסדר גיזת הזהב.

תפקידו של המונרך כמקור הכבוד בתוך ספרד מעוגן בסעיף 62(6); על המונרך "להעניק משרות אזרחיות וצבאיות, תארים ואותות הצטיינות בהתאם לחוק".[2] לפי משרד המשפטים הספרדי, תוארי אצולה ותארים מפוארים נוֹצָרים ב"חסד ריבונותו של המלך", ועשויים להיות מועברים ליורשי הנמען, להם אסור למכור את התואר. תארים עשויים אף לחזור לרשות הכתר כאשר הם אינם מאוישים. ירושת התארים עשויה לעבור אחד מכמה מסלולים הרשומים בתואר הזיכיון כאשר התואר נוצר. ככלל, רוב התארים עוברים כיום בירושה על ידי העברה קוגנטית מוחלטת, בה הוולד הראשון יורש את כל התארים ללא קשר למינו. עם זאת, בעל תואר רשאי למנות את יורשו או לחלק את תאריו בין ילדיו - כשהבכור יקבל את התואר בעל הדירוג הגבוה ביותר.

במהלך שלטונו בין 1975 ל-2014 העניק המלך חואן קרלוס תארים לשניים מראשי ממשלותיו לשעבר שפרשו מפוליטיקה: אדולפו סוארס, דוכס סוארס הראשון,[16] ולאופולדו קלבו-סוטלו, מרקיז ריה דה ריבדאו הראשון.[17]

המלך מעניק לא רק אותות צבאיים ואזרחיים, אלא גם פרסי הצטיינות, כשנהוג שההענקה נעשית בעצת הממשלה. מסדר גיזת הזהב, אחד ממסדרי האבירות העתיקים ביותר שקיימים כיום, הוא האות הגבוה ביותר שמלך ספרד יכול להעניק. האות השני בחשיבותו הוא מסדר קרלוס השלישי ל"אזרחים שבמאמציהם, יוזמתם ועבודתם הביאו שירות מכובד ויוצא דופן לאומה". צלב עיטור זר הדפנה של פרננדו הקדוש הוא העיטור הצבאי הגבוה ביותר של ספרד שניתן על גבורה. מסדרים, עיטורים ומדליות נוספים כוללים בין היתר את מסדר איזבלה הקתולית, מסדר אלפונסו העשירי, המסדר המלכותי והצבאי של הרמנז'ילדו הקדוש, מסדר ראימונדו דה פנאפורט הקדוש, מסדר ההצטיינות הצבאית, מסדר ההצטיינות הימית, מסדר ההצטיינות האווירית, מסדר ההצטיינות האזרחית, מסדר ההצטיינות התרבותית, מסדר קלטרווה ומסדר סנטיאגו.

חסינות וחוק ההוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הספרדי חסין אישית מהעמדה לדין בגין מעשים שביצעו שרי הממשלה בשם המלך.[2] אף על פי שהממשלה פועלת בשמו של המלך, מעשיה אינם תקפים אלא אם כן הם נחתמו על ידי שר, שבחתימתו נוטל על עצמו אחריות פוליטית ומשפטית על המעשה הנדון. מנהג זה משקף את הרעיון של חסינות הריבון שהתפתחה במונרכיות חוקתיות דומות. התפיסה המשפטית של חסינות הריבון התפתחה להיבטים אחרים של חוק החסינות בדמוקרטיות ליברליות דומות, כגון חסינות פרלמנטרית וחסינות שיפוטית. מכיוון שלמלך ספרד יש חסינות ריבונית מוחלטת, לא ניתן להאשימו באף בית משפט בספרד, לא בתיקים אזרחיים ולא בתיקים פליליים. החסינות הריבונית שמורה אך ורק למונרך המכהן, ולא חלה על אף אחד אחר ממשפחת המלוכה. כאשר חואן קרלוס הראשון ויתר על כס המלוכה לטובת יורשו פליפה השישי הוא ויתר אוטומטית על חסינותו הריבונית החוקתית וניתן להאשים אותו בבית משפט. עם זאת, חקיקה מיוחדת התקבלה על ידי הפרלמנט לפני התפטרותו וקבעה שהוא יכול להישפט רק על ידי בית המשפט העליון של ספרד.

המושג "חוק ההוד" (בצרפתית: Lèse-majesté, בספרדית: lesa majestad, נקרא גם פשע נגד הכתר) קיים במשפט הספרדי, והוא הפשע או העבירה הפוגעים בכבודו של ראש המדינה או המדינה עצמה. על פי סעיף 56 לחוקת 1978, כבודו של המלך ושל ספרד חד הם: ”המלך הוא ראש המדינה, סמל אחדותה וקביעותה”.[18] הפרת חוקי ההוד בספרד עלולה לגרור קנסות ועד שנתיים מאסר.[19] הרעיון נמצא באותו תחום משפטי כמו חקיקה האוסרת ביזוי דגל במדינות דמוקרטיות אחרות. בנוסף, החוק חל על ביזוי כל ראשי המדינות הזרים המבקרים בספרד, על חברים אחרים במשפחת המלוכה ועל נשיא הממשלה כפקיד הממונה על ידי המלך.

ב-2007 נקנס המגזין הסאטירי הספרדי אל חואבס (El Jueves) בגין הפרת חוקי ההוד, לאחר שפרסם גיליון עם קריקטורה של נסיך ונסיכת אסטוריאס המקיימים יחסי מין על שערו.[20] ב-2008 שרפו 400 בדלנים מקטלוניה תמונות של המלך והמלכה במדריד, ובשנת 2009 נקנסו שני בדלנים מגליסיה על שריפת דמויות המלך.

ירושה ועוצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל המלכה אורקה בפארק בואן רטירו במדריד. אורקה ירשה את המלוכה בשנת 1108

על פי סעיף 57, כתר ספרד עובר בירושה על ידי ממשיכי דרכו של המלך חואן קרלוס הראשון באמצעות העדפת הבן הבכור:

את כתר ספרד יירשו ממשיכיו של ה"מ דון חואן קרלוס הראשון מבורבון, היורש החוקי של השושלת ההיסטורית. הירושה לכס המלכות תעשה לפי סדר הבכורה והייצוג הקבוע, כשלקו הירושה הראשון עדיפות על פני הקווים הבאים; ובתוך אותו קו הדרגה הקרובה יותר על פני הרחוקה יותר; ובתוך אותה דרגה הזכר על פני הנקבה, ובאותו המין, הבכור על פני הצעיר.

המקור בספרדית
La Corona de España es hereditaria en los sucesores de S. M. Don Juan Carlos I de Borbón, legítimo heredero de la dinastía histórica. La sucesión en el trono seguirá el orden regular de primogenitura y representación, siendo preferida siempre la línea anterior a las posteriores; en la misma línea, el grado más próximo al más remoto; en el mismo grado, el varón a la mujer, y en el mismo sexo, la persona de más edad a la de menos.
— פרק II הכתר, סעיף 57 (1), חוקת ספרד[2]

העדפת הזכר הבכור נהוגה בספרד מאז המאה ה-11 בכל הממלכות היורשות של הממלכה הוויזיגותית, ומקודדת בסייטה פארטידס, כאשר נשים עשויות לרשת בנסיבות מסוימות.[21] עם זאת, עם עלייתו של פליפה החמישי, מלך ספרד הראשון מבית בורבון בשנת 1700, נאסר על נשים לרשת את המלוכה עד שפרדיננד השביעי החזיר את הזכות וקבע את בתו הבכורה איזבלה כיורשתו עד 1833.

הוויכוח על תיקון חוק ירושת הכתר התחדש ב-31 באוקטובר 2005, כאשר אינפנטה ליאונור נולדה למלך ומלכת ספרד הנוכחיים. תיקון החוק לבכורה מוחלטת יאפשר לבכור לרשת את כס המלוכה, בין אם הוא זכר או נקבה. ממשלתו של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו הכריזה על כוונתה לתקן את חוק הירושה, אולם עם הולדת בתו השנייה של המלך הנושא נדחה. ב-2006 הוציא המלך חואן קרלוס צו ששינה את הירושה לתוארי אצולה מהעדפה גברית לבכורה מוחלטת. מכיוון שסדר הירושה לכתר מקובע בחוקה, הרפורמה בו מחייבת תהליך מסובך הכולל פיזור הפרלמנט, בחירות חוקתיות ומשאל עם.

אם כל קווי הירושה הקבועים בחוק ייכחדו, החוקה שומרת לקורטס חנרלס את הזכות להעניק את הירושה "באופן המתאים ביותר לספרד".[2] חוקת 1978 פוסלת את חברי משפחת המלוכה (כמו גם את צאצאיהם) מירושה אם הם מתחתנים נגד האיסור המפורש של המלך והקורטס חנרלס.[2]

מבחינה חוקתית, יורשיו הנוכחיים של פליפה השישי, נכון ל-2024, הם:[2]

  1. לאונור, נסיכת אסטוריאס, בתו הבכורה של המלך.
  2. האינפנטה סופיה, בתו הצעירה של המלך.
  3. האיפנטנה אלנה, דוכסית לוגו, בתו הבכורה של המלך חואן קרלוס הראשון.
  4. פליפה חואן פרוילאן דה מרצ'אלאר אי דה בורבון, בנה של אינפנטה אלנה.
  5. ויקטוריה פדריקה דה מרצ'לאר אי דה בורבון, בתה של אינפנטה אלנה.
  6. האינפנטה כריסטינה, בתו הצעירה של המלך חואן קרלוס הראשון.
  7. חואן אורדנגארין אי דה בורבון, בנה הבכור של אינפנטה כריסטינה.
  8. פבלו אורדנגארין אי דה בורבון, בנה האמצעי של אינפנטה כריסטינה.
  9. מיגל אורדנגארין אי דה בורבון, בנה הצעיר של אינפנטה כריסטינה.
  10. אירן אורדנגארין אי דה בורבון, בתה של אינפנטה כריסטינה.

החוקה מתארת את עוצרות המלוכה ואת האפוטרופסות של איש המלך במקרה של קטינות או חוסר יכולת לתפקד,[2] כשהעוצר והאפוטרופוס של המלך אינם בהכרח אותו אדם. במקרה בו המלך קטין, האם או האב שנותרו בחיים, או קרוב המשפחה הבגיר הקרוב ביותר בתור לכס המלכות, ייכנס מיד לתפקיד העוצר, שבכל מקרה חייב להיות ספרדי.[2] אם מונרך הופך לחסר יכולת למלוך, וחוסר הכשירות מוכר על ידי הקורטס חנרלס, אזי נסיך אסטוריאס (יורש העצר) יהפוך מיד לעוצר, אם הוא בגיל. אם נסיך אסטוריאס הוא בעצמו קטין, הקורטס ימנה נציבות אשר עשויה להיות מורכבת מאדם אחד, שלושה או חמישה.[2] המונרך הקטין יכנס תחת האפוטרופסות של האדם המיועד בצוואת המלך הנפטר, ובלבד שיהיה בוגר ובעל אזרחות ספרדית.[2] אם לא מונה אפוטרופוס בצוואה, אזי האב או האם ייקחו על עצמם את האפוטרופסות, כל עוד הם נשארים אלמנים. אחרת, הקורטס חנרלס ימנה הן את יורש העצר והן את האפוטרופוס, שבמקרה זה לא יהיו אותו אדם.[2]

המלך, הממשלה והקורטס חנרלס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עותק של החוקה הספרדית, חתום על ידי המלך חואן קרלוס, מוחזק בארמון הקורטס

החוקה מגדירה את תחומי האחריות של ממשלת ספרד.[11] הממשלה מורכבת מנשיא הממשלה ושרי המדינה. הממשלה מנהלת את מדיניות הפנים והחוץ, ממשל אזרחי וצבאי והגנת האומה, הכל בשם המלך.[11] ההתערבות הישירה ביותר שהמלך מפעיל בהרכבת ממשלות ספרד היא בתהליך ההצעה והמינוי של נשיא הממשלה:[11] לאחר הבחירות הכלליות לקורטס חנרלס, ונסיבות אחרות שנקבעו בחוקה, נפגש המלך עם ראשי המפלגות הפוליטיות המיוצגות בקורטס ומראיין אותם (בדומה להליך ההתייעצויות עם נשיא מדינת ישראל להקמת ממשלת ישראל), ולאחר מכן מתייעץ עם יושב ראש הקונגרס (שבמקרה זה, מייצג את כל הקורטס חנרלס).

  1. לאחר כל חידוש של הקונגרס ושאר המקרים הקבועים בחוקה, יציע המלך, לאחר התייעצות עם הנציגים שמונו על ידי הקבוצות הפוליטיות בעלות הנציגות הפרלמנטרית ובאמצעות יושב ראש הקונגרס, מועמד לנשיאות הממשלה.
  2. המועמד שהוצע בהתאם להוראות תת-הסעיף לעיל יגיש לקונגרס את התוכנית הפוליטית של הממשלה שהוא או היא מתכוונים להקים ויבקש את אמון הבית.
— פרק IV ממשלה ומינהל, סעיף 99 (1) ו-(2), חוקת ספרד[11]
המלך פליפה השישי נואם בפרלמנט במושב הפתיחה של הקורטס חנרלס ה-14, 2019

מבחינה חוקתית, המונרך רשאי להציע כל מי שיראה לנכון לתפקיד. עם זאת, עליו להציע את האדם בעל הסבירות הגבוהה ביותר ליהנות מאמון הקורטס ולהקים ממשלה, בדרך כלל מנהיג המפלגה בעלת הכי הרבה מושבים בקורטס.[11] ניתן לראות את הצעת המלך כאישור מלכותי לתהליך הדמוקרטי, תפיסה בסיסית המעוגנת בחוקת 1978. המלך יכול בדרך כלל להכריז על המועמד שלו למחרת הבחירות הכלליות.

מועמד המלך מוצג בפני הקורטס על ידי יושב הראש, והמועמד והאג'נדה הפוליטית שלו נידונים ומוגשים להצבעת אמון (Cuestión de confianza) על ידי הקורטס.[11] רוב רגיל מאשר את המועמד ואת תוכניתו.[11] לאחר שהמועמד מאושר על ידי יושב ראש קונגרס הנציגים, המלך ממנה אותו לנשיא הממשלה החדש בטקס שנערך במעונו הרשמי של המלך.[11] במהלך טקס ההשבעה נשבע נשיא הממשלה על החוקה, לצד הביבליה.

עם זאת, אם לא הושג רוב בהצבעת האמון הראשונה, אזי אותו מועמד ותוכנית מוגשים מחדש להצבעה שנייה תוך ארבעים ושמונה שעות.[11] לאחר ההצבעה השנייה, אם אמון הקורטס עדיין לא מושג, המונרך נפגש שוב עם המנהיגים הפוליטיים ועם יושב הראש, ומגיש מועמד חדש להצבעת אמון.[11] אם תוך חודשיים אף מועמד לא זכה באמונו של הקורטס, המלך מפזר אותו וקורא לבחירות כלליות חדשות בצו שנחתם גם על ידי יושב ראש הקונגרס.[11]

בשל מעורבותו בפוליטיקה של ספרד, המלך כבר מכיר את המנהיגים הפוליטיים השונים ברמה המקצועית, ולעיתים אף ברמה פחות רשמית וחברתית יותר, מה שמקל על פגישתם לאחר הבחירות הכלליות. כך המלצה על מנהיג שמפלגתו משיגה רוב ושהמלך מכיר את המנשר המפלגתי שלו הופכת את תהליך המינוי לחלק יותר. במקרה של קואליציות, המנהיגים הפוליטיים נוהגים להיפגש מראש כדי לגבש הסכמים קואליציוניים לפני פגישתם עם המלך. לאחר שמונה, נשיא הממשלה מרכיב קבינט ששריו ממונים ומודחים על ידי המלך בעצת הנשיא. אף שר אינו רשאי לקבל את מינויו אלא לאחר השבעה לתפקיד בה הוא נשבע לציית לחוקה בנאמנות למלך.[1]

כבר ב-1975 הביע חואן קרלוס את עמדתו, לפיה תפקידו בממשלה של "הדמוקרטיה המוכתרת" יהיה בכך שהוא ייעץ וייכוון את הפעולה של הממשל, אך הממשלה תיקח יוזמה ללא צורך לערב את המלך בהחלטותיה. לכן נמנע חואן קרלוס מלעמוד בראש ישיבות הקבינט למעט באירועים או נסיבות מיוחדות.[1] בדרך כלל המלך מנהל את ישיבות הקבינט פעם או פעמיים בשנה (או בתדירות גבוהה יותר במידת הצורך) כדי לקבל מידע ישיר על ידי שרים על נושאים לאומיים ובין-לאומיים לא-מפלגתיים.[1] עם זאת, המלך אכן נפגש מדי שבוע עם נשיא הממשלה, בדרך כלל בימי שלישי בבוקר.[1] במהלך המיתון הכלכלי של סוף שנות ה-2000 שאחז במדינה, המלך השתמש בדיסקרטיות בהשפעתו כדי להקל על תגובה דו-מפלגתית למשבר.[8]

הממשלות והקורטס מכהנים למשך לא יותר מארבע שנים, עד שנשיא בממשלה מגיש את התפטרותו למלך ומייעץ למלך לפזר את הקורטס, מה שיוביל לבחירות כלליות. בסמכותו של המלך לפזר את הקורטס אם בתום ארבע השנים הנשיא לא ביקש את פיזורו. הנשיא רשאי לקרוא לבחירות מוקדמות, אך לא פחות משנה לאחר הבחירות הכלליות הקודמות. בנוסף, אם הממשלה מאבדת את אמון הקורטס, עליה להתפטר. במקרה שנשיא נפטר או הופך חסר יכולת לתפקד בזמן כהונתו, אזי הממשלה כולה מתפטרת ומתבצע תהליך המינוי המלכותי. סגן הנשיא יקבל על עצמו בינתיים את התפעול השוטף, והוא עצמו עשוי להיות מועמד על ידי המלך.

הסכמה מלכותית, מערכת המשפט ופרסום החוקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מעניקה למלך את זכות המניעה (הסכמה מלכותית) ואת פרסום החוקים, בעוד פרק III לחוקה, הקורטס חנרלס, מתווה את הדרך בה מועברות הצעות חוק. על פי סעיף 91, תוך 15 ימים מהעברת הצעת חוק על ידי הקורטס חנרלס ייתן המלך את הסכמתו ויפרסם את החוק החדש. סעיף 92 מעניק למלך את הזכות לקרוא למשאל עם על פי עצת הנשיא ואישור קודם של הקונגרס.[2]

אף הוראה בחוקה לא מעניקה למלך את היכולת להטיל וטו ישירות על חקיקה. עם זאת, אף הוראה לא אוסרת על המלך למנוע את הסכמת המלוכה, ולמעשה לא מונעת את זכות הווטו.

על פי הפרק השישי של החוקה, הצדק בספרד "נובע מהעם ומנוהל מטעם המלך על ידי שופטים חברי הכוח השיפוטי".[12] הזכות המלכותית נשארה למנות את עשרים החברים למועצה הכללית של הכוח השיפוטי של ספרד (בית המשפט העליון של ספרד), ולאחר מכן למנות את נשיא בית המשפט העליון שהוצע על ידי המועצה הכללית, לפי סעיף 122 (3) לחוקה.[2][12] עם זאת, על פי מוסכמה, מינויים של המלך נעשים בעצת הממשלה.

המועצה הכללית של הרשות השופטת תורכב מנשיא בית המשפט העליון, שיעמוד בראשה, ומעשרים חברים שימנה המלך לתקופה של חמש שנים. מתוכם, שנים עשר שופטים מכל הקטגוריות השיפוטיות, בתנאים שנקבעו בחוק האורגני; ארבעה בהצעת קונגרס הנציגים, וארבעה בהצעת הסנאט, שנבחרו בשני המקרים ברוב של שלוש חמישיות מחבריו, בקרב עורכי דין ומשפטנים אחרים, כולם בעלי כשירות מוכרת ובעלי יותר מחמש עשר שנים של עיסוק במקצועם.

— פרק VI כוח משפטי, סעיף 122 (3).[12]

בנוסף ממנה המלך את תובע המדינה בעצת הממשלה, לפי סעיף 124.[12] המלך רשאי להעניק חנינה בהתאם לחוק, אולם הוא אינו רשאי לאשר חנינה כללית לשרי ממשלה אשר נמצאו אשמים בבגידה, לפי סעיפים 62 ו-102.[12]

המלך ודיפלומטיה בין-לאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברות בארגון המדינות האיברו-אמריקניות. המלך פליפה השישי מכהן כנשיא הארגון

מבחינה חוקתית המלך מאשר את שגרירי ספרד למדינות, ונציגים זרים לספרד מוסמכים בפניו. עם זאת, הממשלה מנהלת את המדיניות הדיפלומטית של המדינה מטעם המונרך.[2] בנוסף באחריות המונרך להביע את הסכמת המדינה להתחייבויות ואמנות בין-לאומיות, אשר חייבות להיות בהתאם לחוקה הספרדית.[2]

במהלך שלטונו פעל חואן קרלוס לפי מדיניות החוץ שטבע, מפגש ופיוס מחדש, מה ששיפר מאוד את מעמדה של ספרד בעולם.[1] המלך יישב מתחים היסטוריים ארוכי שנים ביחסים עם הולנד וטיפח קשרים עם צרפת וגרמניה שהובילו ישירות לכניסתה של ספרד לקהילה הכלכלית האירופית ולנאט"ו.[1] בעקבות המתיחות בין פרנקו לאפיפיור פאולוס השישי על רקע הרפורמות של ועידת הוותיקן השנייה, שיפרו יחסיו האישיים של חואן קרלוס עם האפיפיורים שלאחריו את היחסים הדיפלומטיים בין הכס הקדוש וספרד, ופאולוס השישי ברך את הרפורמות הדמוקרטיות של חואן קרלוס.[1] על פי ההיסטוריון צ'ארלס פאוול, מטרתו של המלך הייתה לזכות בקבלה מלאה של ספרד על ידי מעצמות אירופיות אחרות.[1] המלך, שהגדיר את עצמו אירופאיסט, זכה בפרס קרל הגדול בשנת 1982 על פעילותו למען דמוקרטיה ועל תמיכה באחדות אירופה.[1] החוקה מעניקה למלך אחריות מיוחדת בקידום יחסי ספרד עם חברי הקהילה ההיסטורית שלה, העמים שהיו חלק מהאימפריה הספרדית, וגם היחסים עם פורטוגל וברזיל.[2] מתוקף כך מכהן מלך ספרד כנשיא ארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו חברות 23 מדינות מחצי האי האיברי, אפריקה, אמריקה הדרומית והמרכזית והקריביים. בזכות תמיכתו בדמוקרטיה ביקשו גורמים שונים באיברו-אמריקה את עצתו של המלך כיצד לעבור מדיקטטורה לדמוקרטיה.[1] בשל מאמציו, עד שנת 2008 נבחר המלך למנהיג הפופולרי ביותר בכל איברו-אמריקה.[22]

המלך נעזר במשלחותיו הדיפלומטיות במשרד החוץ, וחברים בכירים במשרד עומדים לרשות המלך כאשר הוא נמצא מחוץ למדינה ומייצג את ספרד. בית המלוכה מתאם עם משרד החוץ כדי להבטיח התקשרויות דיפלומטיות מוצלחות. גם חברים אחרים במשפחת המלוכה, בעיקר נסיך אסטוריאס, מייצגים את המדינה בעולם. אף על פי שהמלוכה הספרדית אינה תלויה בממשלה הנאומים המלכותיים מתאימים למדיניות החוץ של הממשלה כדי להקרין מאמץ דיפלומטי מאוחד, וכותבי הנאומים של בית המלוכה מתייעצים עם משרד החוץ כדי להבטיח שהנאומים הרשמיים ייצרו את הטון הדיפלומטי הרצוי ויקרינו תיאום בין השקפותיו של המלך למדיניות הממשלה.[1] כאשר יש צורך, המלך וממשלתו עשויים להתמקד בשני היבטים שונים בהתקשרות דיפלומטית כאשר המלך ידגיש היבט אחד, כגון קידום הדמוקרטיה והיחסים ההיסטוריים, בעוד שהממשלה תתמקד בפרטים של תכנון אסטרטגי ותיאום דו-צדדי.

המלך ובני משפחת המלוכה ייצגו את ספרד באירופה, אמריקה הלטינית, בארצות הברית ובקנדה, מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, בסין, יפן, הפיליפינים, אוסטרליה, ניו זילנד ומדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה. המלך ונסיך אסטוריאס הופיעו בארגונים בין-לאומיים רבים הכוללים את האומות המאוחדות, מוסדות האיחוד האירופי, מועצת אירופה, ארגון מדינות אמריקה, אונסק"ו, ארגון העבודה הבין-לאומי והליגה הערבית. מאז שנת 2000 ייצג פליפה את ספרד במחצית מכל ההתקשרויות הדיפלומטיות.

המלך כמפקד העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמל הכוחות המזוינים של ספרד

תפקידו של הכתר בכוחות המזוינים של ספרד נעוץ במסורת ובפטריוטיות. תפקידו של המלך הספרדי בשרשרת הפיקוד של הכוחות נקבע בחוקת 1978 ובחוקים סטטוטוריים אחרים, בהם חוקי הפרלמנט וצווים מלכותיים.[2]

על המלך מוטלת החובה... לשמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים.

— פרק II הכתר, סעיף 62 (H), חוקת ספרד[2]

המלך משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים וסמכויות אחרות בעניין ההגנה הלאומית המפורטות בחוקה ובחוקים אחרים.

— פרק 1 הכתר, סעיף 3, חוק ההגנה הלאומית, 17 בנובמבר 2005[23]

עם זאת, פרק IV של החוקה מקנה את ניהול הכוחות המזוינים וגיבוש מדיניות ההגנה הלאומית לנשיא הממשלה, פקיד אזרחי הממונה על ידי המלך ומאושר על ידי קונגרס הנציגים הנבחר, וככזה מייצג את העם הספרדי.

צו מלכותי 1310 מ-5 באוקטובר 2007[24] מחייב את מועצת ההגנה הלאומית לדווח למלך, וקובע כי המלך יהיה יושב ראש המועצה כאשר הוא ישתתף בישיבותיה. מועצת ההגנה הלאומית היא הגוף המייעץ הגבוה ביותר בספרד בענייני ביטחון והגנה וממלאת את אותו תפקיד כמו המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית.

המלך פליפה השישי (שני מימין) משתתף בתרגיל של נאט"ו בסרגוסה, 2015

כמפקד העליון של הכוחות המזוינים נושא המלך בתפקיד הבכיר בשרשרת הפיקוד הצבאית. דרגות המלך כוללות את הקפטן הכללי של הצבא, חיל הים וחיל האוויר,[25] והוא הקצין היחיד בצבא שמחזיק בדרגת גנרל חמישה כוכבים זו. "השתתפותו הישירה" של המלך בחיי הכוחות המזוינים הספרדיים נובעת מחובתו החוקתית "לתווך ולמתן" את העבודה הסדירה של מוסדות המדינה. מיורש העצר מצופה לשרת בכוחות המזוינים, וחואן קרלוס ופליפה השישי שירתו בחילות השונים של הכוחות המזוינים לפני שהפכו למלכים. המונרך הבהיר את רצונו לקרבה חזקה עם הכוחות המזוינים בנאומים לקציני הצבא:

אני לא מרגיש זר בחברתכם, ותפקידי אינם מוגבלים להיות המלך שלך ולהחזיק בפיקוד העליון של הכוחות המזוינים. אני גם בן לוויה שלכם [...] אני מרגיש עוד אחד ביניכם [...] כי נעורי נוצרו, כשלכם ועם רבים מכם, באקדמיות צבאיות שבהן משבחים סגולות ומחדירים תכונות שאינן משתנות בזמן או על ידי השינויים שעלולים להתרחש בחברה [...] בלבי, בכל הווייתי, לצד אהבתי למדינה, נושבת רוח צבאית, ואני מרגיש מזוהה תמיד עם חבריי לצבא, עם דאגותיכם, צערכם, סיפוקיכם ותקוותיכם. אז כשאני רואה אתכם מאושרים, אני מאושר. כשאני מרגיש שאתם עצובים, אני עצוב. והכל, דאגותיכם, כל בעיותיכם, נמשכות למלך ולקפטן הכללי - בן לוויתך - באותה עוצמה שהינכם מרגישים.

— נאום חואן קרלוס בחג הפסחא, 1980

באוגוסט 2023 התגייסה לצבא יורשת העצר לאונור, נסיכת אסטוריאס, כמו אביה וסבה לפניה.[26]

המלוכה מודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פופולריות וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המשבר הכלכלי בספרד ב-2008 נהנתה המלוכה מתמיכה ופופולריות רחבה בקרב האזרחים הספרדים מאז שיקומה החוקתי ב-1978. לפי פרננדו וייספין, נשיא מרכז המחקר הסוציולוגי של ספרד (Centro de Investigaciones Sociológicas, CIS), דירוג התמיכה במלך, למעלה מ-70% לאורך השנים, עלה בעקביות על אלו של מנהיגים פוליטיים נבחרים, כאשר אחוז דומה של נשאלים חשבו שהמלך מילא תפקיד חשוב בשמירה על הדמוקרטיה הספרדית ואמון הציבור במלכותו של חואן קרלוס "היה שני רק לזה של נציב קבילות הציבור". בני משפחת המלוכה נבחרו באופן שגרתי בין הדמויות הציבוריות המכובדות ביותר בספרד,[27] ובשנת 2010 כ-75% מאזרחי ספרד דירגו את המלוכה "מעל כל מוסד ציבורי אחר במדינה", לפי ד"ר חואן דיאז-ניקולאס, נשיא ה-CIS לשעבר.

המלך נחשב לרוב לאחת מעשרת הדמויות הפופולריות ביותר בספרד,[8] כאשר לא פחות מ-80% מהספרדים מאמינים שהמעבר של ספרד לדמוקרטיה לא היה מתאפשר ללא התערבותו האישית של המלך. ההיסטוריון והביוגרף המלכותי צ'ארלס פאוול אמר ל-BBC ב-2008 כי "יש תחושה עמוקה של הכרת תודה על תפקידו של המלך במעבר לדמוקרטיה, והסקרים מראים שהוא האדם לו מיוחסת הדמוקרטיזציה בצורה החזקה ביותר. תחושת הכרת התודה חוצה קווים מעמדיים ואידאולוגיות".[6]

לפני המשבר הכלכלי יוחסה חלק מהפופולריות של המלוכה למאפייניו האישיים של חואן קרלוס, שהפילוסופיה שלו על משפחתו, על יושרה אישית ועל מוסר עבודה חסר אנוכיות התגלו במכתבים פרטיים לבנו פליפה, נסיך אסטוריאס, בין 1984 ל-1985, כשפליפה למד באוניברסיטה בקנדה.[28] לפי חואן קרלוס אסור למלך לקבל את מעמדו כמובן מאליו, אלא לעבוד לרווחת העם ו”להיראות מלא חיים גם כשאתה עייף; אדיב גם כשלא מתחשק לך; קשוב אפילו כאשר אתה לא מעוניין; מועיל גם כאשר זה דורש מאמץ [...] אתה צריך להיראות טבעי, אבל לא וולגרי; מטופח ומודע לבעיות, אך לא פדנטי או מתנשא”.[28]

חואן קרלוס המשיך:

למי שאלוהים בחר להיות מלכים ולעמוד בראש מדינה אין ברירה אלא להתחיל להבין את החשיבות ואת המאפיינים המיוחדים של התפקיד, כי אפשר לומר שאנשים אלו מתחילים להיות בוגרים הרבה לפני בנים אחרים בני גילם. אם בחיים האלה חשוב לעצב ולחזק אופי מספיק כדי לאפשר לנו להנהיג, לא פחות מכך לדעת לציית. למרות התפקידים הגבוהים שאנו מחזיקים, תמיד יהיה חיוני לדעת שיש לנו גם חובות לבצע והציות כרוך תמיד בכבוד אמיתי [...] עלינו לבנות משפחה מאוחדת, ללא סדקים או סתירות, אסור לשכוח שאל כולם ואל כל אחד מאיתנו נשואות עיניהם של ספרדים שאותם עלינו לשרת בגוף ובנפש. איני רוצה להאריך עוד את מכתבי הראשון כדי לא לעייף אותך, אך אקווה שגם זה וגם הבאים שאני שולח לך ישאירו בך רושם עמוק ויקראו ברוגע וחשבו ברצינות.

— המלך חואן קרלוס הראשון לפליפה, נסיך אסטוריאס, 1984.[28]

עם זאת, המלוכה הפכה למוקד לביקורת חריפה מצד חלק מהשמאל והימין של הקשת הפוליטית הספרדית, ומצד בדלנים אזוריים. 22% מאזרחי ספרד חשים שרפובליקה תהיה צורת ממשל טובה יותר עבור ספרד, בעוד שבדלנים ותומכי עצמאות בחבל הבסקים ובקטלוניה מוחים נגד המלוכה כסמלה של ספרד המאוחדת.[6] חלק מהשמאל מבקר את מוסד המלוכה כאנכרוניסטי, בעוד שהימין הרדיקלי מבקר את המלך חואן קרלוס באופן אישי משום שנתן את הסכמתו המלכותית ואישורו בשתיקה למה שהם תופסים כאג'נדה ליברלית בספרד וחילוניות של החיים הספרדיים.[6][29]

המלוכה הפכה נתונה לביקורת מושחזת במהלך המשבר הכלכלי, במיוחד ב-2012 שהפכה למעין "Annus horribilis" (שנה נוראה) עבור המלוכה,[30] כאשר בני משפחת המלוכה נתפסו יותר ויותר כמחוץ למיינסטרים הספרדי ונגררו לשערוריות.[31][32][33] המלכה סופיה ספגה ביקורת ב-2008 על כך שחשפה את דעותיה נגד נישואי הומוסקסואלים בביוגרפיה שפורסמה בפומבי באותה שנה.[34] בשנת 2011 הואשם איניאקי אורדנגארין, דוכס פלמה דה מיורקה, בעלה של כריסטינה, נסיכת ספרד, בהלבנת הון ובחוסר תקינות על שימוש בקשר שלו למשפחת המלוכה למטרות רווח כספי אישי.[31][32] באפריל 2012 נכדו של המלך, פרוילן בן ה-13, ירה ברגלו במהלך אימון קליעה באחוזתו של אביו,[31][32] מה שהזכיר תאונת אקדח דומה אך חמורה בהרבה בה היה מעורב המלך בשנת 1956, כשלפי היסטוריונים ניקה חואן קרלוס בן ה-18 אקדח וירה בטעות למוות באחיו אלפונסו בן ה-14.[31][32] כמו כן, בשנת 2012 נתפסה המלוכה נתפסה כמנותקת מהעם במהלך המשבר הכלכלי כשהמלך יצא לציד בספארי בבוטסואנה בזמן שאזרחי המדינה סבלו מאבטלה משתקת ומצעדי צנע.[35] המלך צולם לבוש באפוד ציד ורובה מעל פיל מת שנשען על עץ.[31][32] על אף שהמלך נודע כחובב ציד, תמונה זו גררה ביקורת בשל ניגודה לחסותו של בית המלוכה הספרדי על הקרן העולמית לשימור חיות הבר. אף על פי שציד פילים חוקי בשמורת הציד בבוטסואנה, הפיל נחשב למין בסכנת הכחדה על ידי הקרן, והמחאה הציבורית הובילה אותה לשלול מהמלך את חסות הכבוד שלו ביולי 2012.[36] בשל מה שנתפס כניתוק בית המלוכה מהעם, בדצמבר 2011 ירדה התמיכה הציבורית במונרכיה לשפל חדש של 49% בלבד.[33]

בשל השערוריות נקט המלך באמצעים כדי להחזיר את אמון הציבור במלוכה.[30][37] בעקבות השערורייה סביב דוכס פלמה דה מיורקה דיבר המלך בנאומו בערב חג המולד ב-2011 על כך שאיש אינו מעל החוק.[37] בנוסף התייחס המלך לביקורת המתמשכת על המלוכה על ידי פרסום התקציב שהושקע בבית המלוכה.[37] בשנת 2012 התנדבו המלך ונסיך אסטוריאס להפחתת שכר נוספת של 7% בהזדהות עם פקידי הממשל, והביאו את הכנסתו החייבת של המלך לשנת 2012 לכ-270,000 אירו, ושל הנסיך על 131,000 אירו.[36] על האירועים בספארי פרסם המלך התנצלות נדירה ואמר "אני מאוד מצטער. עשיתי טעות. זה לא יקרה שוב."[38]

סקרי דעת קהל שפורסמו באפריל 2012 חשפו כי הציבור הספרדי סלח למלך ברוב המקרים על השערוריות, אך ייחל לשקיפות רבה יותר של המלוכה.[30] עם זאת, הביקורת גברה יותר ויותר כלפי בכירים רבים במשפחת המלוכה, כאשר החקירות המשיכו להיות בראש הכותרות במהלך 2013, ובתחילת 2014 הראו סקרים שרוב העם תומך בפרישתו של המלך.[39] ב-19 ביוני 2014 ויתר חואן קרלוס על כס המלוכה לטובת בנו הפופולרי יותר, פליפה השישי,[9] אך למרות זאת השפיעו הפרשיות על דעת הקהל הכללית על המלוכה ומאז 2018 קיים שוויון בין מונרכיסטים לרפובליקנים במדינה.[40][41][42]

בתגובה לשערוריות הגבירו חואן קרלוס ופליפה את ההתקשרויות הציבוריות, במיוחד אלה בעלות אופי עסקי, במאמץ לקדם את "המותג ספרד", ואנשי עסקים ספרדים התגייסו למען המלך וטענו כי "מנקודת מבט תאגידית הוא השגריר מספר אחד של ספרד".[30] עבור תומכי המלוכה המלך הוא "משאב שאין לו תחליף" בעל יחסים מיוחדים עם מנהיגי עולם אחרים,[30] וחואן קרלוס נחשב לזה שהקל את המתיחות בין ממשלתו של חוסה לואיס רודריגס ספאטרו הסוציאליסט לבין ממשלו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, תוך סיוע בפתרון מחלוקות באמריקה הלטינית.[30]

אחת הדוגמות המייצגות לכהונתו של חואן קרלוס הייתה עסקת הרכבת בערב הסעודית: המלך תיווך בעסקה בשווי 9.9 מיליארד דולר אמריקאי עבור קונסורציום ספרדי לבניית קו רכבת מהירה בסעודיה על ידי מינוף יחסיו האישיים עם המלך הסעודי עבדאללה,[30] ושר החוץ מיגל מורטינוס טען כי "ללא המלך העסקה לא הייתה יוצאת לפועל".[30] עם זאת, במרץ 2020 נפתחה נגדו חקירה בחשד שקיבל 100 מיליון דולר מעבדאללה והעביר חלק מהם לפילגשו,[43] ובאוגוסט הוא עזב את המדינה ל"גלות עצמית" בשל החשדות, שהובילו לחקירה נוספת בשווייץ בשל עבירות מס.[44] פרשה זו ייצגה הן את מעורבותו של המלך בניסיון לשפר את כלכלת המדינה, והן את פרשיות השחיתות בהן היה מעורב.

חסויות לצדקה, תרבות ודת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני משפחת המלוכה מוזמנים לעיתים קרובות על ידי ארגוני צדקה, תרבות או דת ללא מטרות רווח בספרד או בעולם להפוך לפטרונים שלהם, תפקיד שמוכר על ידי החוקה הספרדית.[2] חסות מלכותית לארגון מקנה לו אמינות, מעלה מאוד את הפרופיל הציבורי שלו ומושכת עניין וסיקור תקשורתי רב המסייע למטרותיו של הארגון. בני המלוכה משתמשים בידועניות הרבה שלהם כדי לסייע לארגון לגייס כספים, להשפיע או לקדם את מדיניותו.

בני משפחת המלוכה מחפשים גם מטרות צדקה ותרבותיות המעניינים אותם באופן אישי. בתור נסיך עמד פליפה בראש קרן נסיך אסטוריאס (Fundación Príncipe de Asturias), שמטרתה לקדם "ערכים מדעיים, תרבותיים והומניסטיים המהווים חלק מהמורשת האוניברסלית של האנושות".[45] כיום עומדת בראש הקרן בתו לאונור, נסיכת אסטוריאס. הקרן מעניקה מדי שנה את פרסי נסיך אסטוריאס המכירים את תרומתם של אישים, גופים וארגונים המגיעים להישגים בולטים במדעים, במדעי הרוח או בעניינים ציבוריים. פליפה מכהן כנשיא קרן קודספה, המממנת פעילויות פיתוח כלכלי וחברתי באיברו-אמריקה ובמדינות אחרות, נשיא הסניף הספרדי של איגוד העיתונאים האירופיים ויושב ראש של כבוד של טקסי הפרסים הלאומיים של משרד התרבות.

המלכה סופיה, אשתו של חואן קרלוס, הקימה ב-1977 קרן הנקראת על שמה מתוך הונה הפרטי, ומטרתה לסייע, לקדם ולפתח את הצרכים הרוחניים והפיזיים של גברים ונשים מרקע מגוון, תוך התמקדות מיוחדת בקידמה, רווחה וצדק.[46] האינפנטה אלנה, דוכסית לוגו, אחותו הבכורה של המלך, היא מנהלת הפרויקטים התרבותיים והחברתיים של קרן Mapfre, בעוד אחותה הצעירה, אינפנטה כריסטינה, דוכסית פלמה דה מיורקה, שימשה כשגרירה של רצון טוב באומות המאוחדות לאספה העולמית השנייה בנושא הזדקנות, והיא חברה בחבר הנאמנים של קרן דאלי, נשיאת הקרן הבין-לאומית לשיט נכים ומנהלת הרווחה החברתית בקרן לה קאישה בברצלונה, שם היא מתגוררת עם משפחתה. המלך חואן קרלוס והמלכה סופיה היו חברים בקבוצת בילדרברג, צוות חשיבה לא רשמי שבמרכזו יחסי ארצות הברית ואירופה.[47]

המלך חואן קרלוס ייסד מסורת של נאומים שנתיים בערב חג המולד, מסרים אישיים שלו כמלך לאומה המשודרים ברדיו ובטלוויזיה באמצעות כלי תקשורת שונים. המלך חואן קרלוס התייחס בדרך כלל לאתגרים חברתיים או כלכליים העומדים בפני האומה, כמו גם למסרים חיוביים של צדקה, רצון טוב ואמונה דתית. לעיתים מקשר המלך את נאומיו לנושאים אקטואליים: ב-2004, למשל, התייחס הנאום רבות לפיגועי 11 במרץ 2004 במדריד, ב-2006 דיבר על הצורך להפוך לאומה מאוחדת נגד טרור (בתמיכה מרומזת במדיניות האנטי-טרוריסטית של ספאטרו) והזכיר את תרומתם של המהגרים לכלכלת ספרד, וב-2012 הפציר בעם להתאחד למען מאבק במשבר הכלכלי.[48]

משק הבית המלכותי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארמון המלכותי של מדריד

משק הבית המלכותי תומך ומקל על המלך ובני משפחת המלוכה במילוי האחריויות והחובות שלהם.[2] משק בית המלוכה ממומן באמצעות תקציבים שנתיים שמוקצים על ידי הממשלה בהתייעצות עם המלך ומובאים לאישור הקורטס חנרלס, ולאחר מכן משולמים ישירות למלך. משק הבית המלכותי מתאם עם משרדי הממשלה השונים ומקבל את עצותיהם ותמיכתם במידת הצורך, אם כי משק הבית אינו חלק מהמינהל הממשלתי. צוות משק הבית משרת את המונרך, ואינו מתפטר כאשר ממשלת ספרד מפורקת. משק הבית המלכותי מנוהל על ידי ראש משק הבית, הבודק ומפקח על כל פעולות משק הבית באמצעות לשכות או משרדים שונים של המזכירות הכללית. ראש משק הבית נעזר במזכ"ל, והמזכירות הכללית מחולקת למחלקות שונות הכוללות את המזכירות של המלך חואן קרלוס (מאז 2014), תכנון ותיאום, המזכירות של המלכה, שירותי הביטחון, תקשורת, טקסים, וניהול, תשתיות ושירותים. לפני התפטרותו של אביו, לפליפה השישי הייתה מזכירות משלו כנסיך אסטוריאס.

הכוחות המזוינים של ספרד מיוצגים במשק הבית המלכותי על ידי ראש הלשכה הצבאית, שאינו מייעץ למלך בענייני ביטחון לאומי (זהו תפקידו של שר ההגנה), אלא מתאם פעולות וטקסים צבאיים בנוכחות וחסות מלכותית, ומכין את משפחת המלוכה לכל פעילות צבאית. הלשכה הצבאית מנוהלת על ידי מפקד שעליו להיות לוטננט גנרל או גנרל פעיל בצבא הספרדי, ונמצא תחת פקודות ישירות של המלך. למפקד משרד עם יועץ משפטי צבאי, מבקר וראשי מדורים לאיוש, פרוטוקול, תפעול ולוגיסטיקה. למלך מוקצים עוזרים אישיים שיסייעו לו, לאשתו המלכה ולנסיכה סופיה. העוזרים נלקחים מכל זרועות הכוחות המזוינים: הצבא, הצי, חיל האוויר והמשמר האזרחי. נסיכת אסטוריאס זכאית בעתיד לעוזרים אישיים מהצבא, הצי ומחיל האוויר.

ראש משק הבית, המזכיר הכללי וראש הלשכה הצבאית נחשבים לסגל הניהולי הבכיר ושכרם דומה לזה של בכירי הממשלה.

מחלקת יחסי הציבור של בית המלוכה מנהלת ומתחזקת אתר אינטרנט רשמי מטעם משפחת המלוכה. האתר מפרט מידע ביוגרפי על בני משפחת המלוכה הגרעינית, משרטט את פעילותם, מתעד נאומים שניתנו באירועים ומפרסם את יומן האירועים הקרובים שלהם. בנוסף, מחלקת יחסי הציבור מפרסמת את יומן המלך על פגישותיו הפרטיות ואת פרוטוקול הפגישות, כל עוד הצד השני מסכים.[8]

מעונות ואתרים מלכותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך פליפה והמלכה לטיסיה ממלאים תפקידים רשמיים רבים בארמון המלכותי במדריד[49] אך מתגוררים עם משפחתם ב"ביתן", בית צנוע יחסית באחוזת אל פרדו הסמוך לארמון סרסואלה בו התגוררו חואן קרלוס וסופיה.[7]

בתקציב השנתי לא נכללת תחזוקה של אתרי המלוכה הספרדיים, שנמצאים בבעלות המדינה ועומדים לרשות המלך כראש המדינה אך מנוהלים על ידי ה-Patrimonio Nacional (המורשת הלאומית) מטעם הממשלה. אתרי המלוכה הספרדיים פתוחים לציבור כאשר בני משפחת המלוכה לא נמצאים בהם. התחזוקה כוללת אחזקת שטחים, כוח אדם וקייטרינג. התקציב מנוהל בהליכי חשבונאות מקצועיים של המינהל הציבורי, ונבדק על ידי מבקר הממשלה.

חואן קרלוס החל מסורת של חופשות משפחתיות שנתיות באי פלמה דה מיורקה, והמשפחה שוהה בארמון מריוונט שם מאז שנות ה-60.[7] בשנת 2001 ניתנה לחואן קרלוס, הידוע כחובב שיט נלהב, יאכטה מטעם האיים הבלאריים וקונסורציום של עסקיים מקומיים, כחלק מהמאמץ לקשר את משפחת המלוכה עם האיים, ולקדם את האיים יעד תיירותי.[50] היאכטה, שנודעה בשם "פורטונה", נמצאת גם היא בבעלות המדינה ומנוהלת על ידי ה-Patrimonio Nacional.

תקציב שנתי ומיסוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בני משפחת המלוכה כפופים למיסוי ומגישים מדי שנה דוחות מס הכנסה ומס עושר. מבחינה חוקתית המלך זכאי לחלק מתקציב המדינה השנתי עבור ניהול משק הבית שלו, והוא מחלק כספים אלה באופן חופשי בהתאם לחוקים.[2] לפי משק הבית המלכותי, "מטרת המשאבים הללו היא להבטיח שראש המדינה יוכל לבצע את משימותיו בעצמאות הנעוצה בתפקידיו החוקתיים, וביעילות ובכבוד הראויים". התקציב השנתי משלם את התגמולים לעובדי ההנהלה הבכירה, לעובדי ההנהלה ולעובדי מדינה, לתפקידי איוש קלים אחרים ולהוצאות משרדיות כלליות. משכורות ראש משק הבית, המזכ"ל ושאר צוות ההנהלה חייבות להיות דומות לפקידי מינהל אחרים בממשלה, אם כי הם אינם מהווים חלק מהממשלה או המינהל, לכן שכרם של חברי סגל ההנהלה משתנה בהתאם לתנודות שכר השרים בממשלה. בנוסף, התקציב השנתי משלם עבור תחזוקה והוצאות של בכירי משפחת המלוכה המקבלים על עצמם תפקידים מלכותיים. התקציב שאושר על ידי הקורטס לשנת 2010 היה קצת פחות מ-7.4 מיליון אירו, תקציב גדול רק במעט מזה שהושקע על המלוכה הלוקסמבורגית, המדורגת אחרונה בתקציבה. דיווח מ-2011 חשף כי רק 9.6% מ-8.4 מיליוני האירו שתוקצבו באותה שנה עבור המלוכה משולמים לבני משפחת המלוכה כ'משכורות וחובות ייצוגיות', כאשר ההפרש הוא של הוצאות תפעול של משק בית המלוכה כגון משכורות לעובדי משק הבית, פרמיות ביטוח והתחייבויות שונות.[37] בשנת 2012 התדבה המלוכה לקיצוץ נוסף של 7% בשכר כהזדהות עם פקידי הממשל.[36]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלוכה הספרדית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 צ'ארלס פאוול, Juan Carlos of Spain: Self-Made Monarch, 1996
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 פרק II: הכתר, באתר ויקיטקסט, חוקת ספרד (בספרדית)
  3. ^ La Casa Real mantiene congelado su presupuesto para 2023, [בית המלוכה שומר על תקציבו קפוא ל-2023], ‏6 באוקטובר 2022 (בספרדית)
  4. ^ 1 2 סטיוארט ב. שוורץ וג'יימס לוקהארט, Early Latin America: A History of Colonial Spanish America and Brazil, ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1983, עמ' 19
  5. ^ אוסקר ברגסה פרמודו, El tabaco y la esclavitud en la rearticulación imperial ibérica (s. XV-XX), אבורה: Cidehus, 2018. (בפורטוגזית)
  6. ^ 1 2 3 4 Spain's fast-living king turns 70, BBC News, ‏4 בינואר 2008
  7. ^ 1 2 3 4 5 ג'ון הופר, An Engaging Monarchy, The new Spaniards, ספרי פינגווין, 2001
  8. ^ 1 2 3 4 5 Spanish King rebrands for recession, אינדפנדנט, ‏26 בפברואר 2010
  9. ^ 1 2 עמית ולדמן, ‏בספרד: אחרי 40 שנה המלך הודיע על פרישה, באתר ‏מאקו‏, 2 ביוני 2014
  10. ^ ספרד הכתירה מלך חדש בטקס צנוע, באתר כלכליסט, 19 ביוני 2014
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 פרק IV: ממשלה ומינהל, באתר ויקיטקסט, חוקת ספרד (בספרדית)
  12. ^ 1 2 3 4 5 6 פרק VI: הרשות השופטת, באתר ויקיטקסט, חוקת ספרד (בספרדית)
  13. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Real Decreto 1368/1987, de 6 de noviembre, sobre régimen de títulos, tratamientos y honores de la Familia Real y de los Regentes, ממשלת ספרד, [צו מלכותי 1368/1987, מיום 6 בנובמבר, על משטר התארים, הטיפולים והכיבודים של משפחת המלוכה ושל יורש העצר] (בספרדית)
  14. ^ Spain's King Juan Carlos I to abdicate, CNN, ‏2 ביוני 2014
  15. ^ אתר למנויים בלבד פיונה גובאן, ‏Spain will have two kings and two queens, The Telegraph, 13 ביוני 2014
  16. ^ צו הנפקת התואר "דוכס סוארס", ‏18 בנובמבר 2014 (בספרדית)
  17. ^ El primogénito de Calvo-Sotelo es el nuevo Marqués de la Ría de Ribadeo, La Voz de Galicia, [בנו הבכור של קלבו-סוטלו הוא מרקיז ריה דה ריבדאו החדש], ‏30 בנובמבר 2010 (בספרדית)
  18. ^ שםח4
  19. ^ גם מלך ספרד נאלץ להגן על נחיצותו, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2007
  20. ^ Spain royal sex cartoonists fined, BBC News, ‏13 בנובמבר 2007
  21. ^ כריסטין קלאפיש-זובר, A History of Women: Silences of the Middle Ages, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1992, עמ' 74
  22. ^ Uribe es el líder iberoamericano mejor valorado por los ciudadanos de su país, El Mundo, [אוריבה הוא המנהיג האיברו-אמריקאי המוערך ביותר על ידי אזרחי ארצו], ‏7 באוקטובר 2008 (בספרדית)
  23. ^ חוק ההגנה הלאומית, באתר ממשלת ספרד
  24. ^ Real Decreto 1310/2007, de 5 de octubre, por el que se regula el régimen de funcionamiento del Consejo de Defensa Nacional y la composición y funciones de la Comisión Interministerial de Defensa, ממשלת ספרד, [צו מלכותי 1310/2007, מיום 5 באוקטובר, על משטר ההפעלה של מועצת ההגנה הלאומית ואת ההרכב והתפקידים של ועדת ההגנה הבין-משרדית] (בספרדית)
  25. ^ חוק הקריירה הצבאית, באתר ממשלת ספרד, ‏19 בנובמבר 2007
  26. ^ שי לוי, ‏נסיכת ספרד התגייסה לצבא: כך צפוי להיראות השירות שלה, באתר ‏מאקו‏, 22 באוגוסט 2023
  27. ^ ויקטוריה בארנט, ‏Spaniards A royal pain for the Spanish monarchy, New York Times, 17 באוקטובר 2008
  28. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד פיונה גובאן, ‏King Juan Carlos of Spain gives heir a correspondence course in ruling, The Telegraph, 28 במרץ 2008
  29. ^ Not so happy birthday for Spain's king, CNN, ‏4 בינואר 2008
  30. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דורין קרבחאל ורפאל מינדר, ‏Chastened King Seeks Redemption, for Spain and His Monarchy, New York Times, 28 בספטמבר 2012
    המשבר הכלכלי מאיים לבטל את מוסד המלוכה הוותיק של ספרד, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
  31. ^ 1 2 3 4 5 ענבל חננאל, בריטניה, מאחורייך: השערוריות הגדולות של בית המלוכה הספרדי, במדור "פנאי פלוס" באתר ynet‏, 21 במרץ 2020
  32. ^ 1 2 3 4 5 ג'יילס טרמלט, ‏Spanish royal family hit by fraud scandal, Guardian, 8 בדצמבר 2011
  33. ^ 1 2 Spanish Monarchy Scandal, The Daily Beast, ‏13 ביולי 2017
  34. ^ ספר חדש: מלכת ספרד דעתנית, נחרצת ושמרנית, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2008
  35. ^ "ציד הפילים של המלך חואן קרלוס - אדישות וטיפשות", באתר גלובס, 16 באפריל 2012
  36. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד מרטין רוברטס, ‏King Juan Carlos of Spain ousted from WWF presidency after row over hunting trip, The Telegraph, 21 ביולי 2012
  37. ^ 1 2 3 4 El Rey cuenta su salario: 292.752 euros, אל פאיס, [המלך סופר את משכורתו: 292,752 אירו], ‏28 בדצמבר 2011 (בספרדית)
  38. ^ אמיר שילה‏, יש פיל (מת) בחדר: כך ירה לעצמו מלך ספרד ברגל, באתר וואלה‏, 21 באפריל 2012
  39. ^ רוב הספרדים: המלך צריך לפרוש, באתר ynet, 6 בינואר 2014
  40. ^ España sigue siendo monárquica gracias a los andaluces y a pesar de catalanes y vascos, El Confidencial, [ספרד נותרת מלוכנית בזכות האנדלוסים ולמרות הקטלאנים והבסקים], ‏19 ביוני 2019 (בספרדית)
  41. ^ Empate técnico por primera vez: la República ya tiene tanto apoyo como la Monarquía, El Español, [תיקו טכני בפעם הראשונה: לרפובליקה יש תמיכה כמו למלוכה], ‏10 בינואר 2019 (בספרדית)
  42. ^ Sondeo | Los españoles prefieren república a monarquía por una mayoría absoluta, Publico, [סקר: הספרדים מעדיפים רפובליקה על פני מונרכיה ברוב מוחלט] (בספרדית)
  43. ^ סערה בארמון בספרד: המלך פליפה נגד המלך לשעבר, באתר ynet, 16 במרץ 2020
    העליון בספרד חוקר את קשרי המלך לשעבר חואן קרלוס לסעודיה, באתר וואלה‏, 9 ביוני 2020
  44. ^ על רקע חקירה: המלך לשעבר עזב את ספרד, באתר ynet, 3 באוגוסט 2020
    סאבלה אוחלה, ‏עזיבת המלך לשעבר את ספרד נתפשת כצעד נואש להצלת המוניטין של המלוכה הספרדית, באתר גלובס, 4 באוגוסט 2020
  45. ^ אתר האינטרנט הרשמי של קרן נסיכת אסטוריאס (בספרדית)
  46. ^ אתר האינטרנט הרשמי של קרן המלכה סופיה (בספרדית)
  47. ^ מארק אוליבר, ‏The Bilderberg group, Guardian, 4 ביוני 2004
  48. ^ ברוח הזמן: המילה "משבר" כיכבה בנאום החג של מלך ספרד, באתר כלכליסט, 25 בדצמבר 2012
  49. ^ אתר האינטרנט הרשמי של המורשת הלאומית (בספרדית)
  50. ^ תמי זר, ‏מכה גלים, באתר גלובס, 19 ביולי 2000
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלוכה_הספרדית&oldid=39071840"