לדלג לתוכן

ילקוט שמעוני על בראשית ג

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ולא יתבוששו" והנחש היה ערום. לא היה צריך לומר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"? להודיעך מאיזה חטא קפץ עליו אותו רשע, מתוך שראה אותם מתעסקין בדרך ארץ נתאוה לה. אמר ר' יעקב: שלא להפסיק בפרשתו של נחש:

והנחש היה ערום. הדא הוא דכתיב: "כי ברוב חכמה רב כעס", לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו: ערום מכל, "ארור מכל". דיקרסוס היה, עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה, טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה". אמר להם: מה שעתה כולכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מייחד שמי בתחתונה; ולא עוד, אלא שקורא שמות. וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל? לקח כת שלו וירד, וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל, ועלה ורכב עליו; והיתה התורה צועקת: "כעת במרום תמריא", רבון העולמים, "תשחק לסוס ולרוכבו". משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה; כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו. כך הנחש, כל מעשים שעשה לא דיבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה, והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים. בא זקן אצלה שואל חומץ, אמר לה: מה המלך נוהג עמך? אמרה לו: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. אמר לה: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו! אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה. מה עשתה? הושיטה ידה, התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת? כך המלך זה האדם, והאשה זו חוה, שואל חומץ זה נחש.

דין דן נחש בינו לבין עצמו: אם הולך אני ואומר לאדם, יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה. אלא הולך אני ואומר לחוה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע, אל תגע בי, "אל תבואני רגל גאוה". והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות. מיד נגעה בו, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה: אוי לי, עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם. מיד "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה" וגו' (בראשית ג, ו).

אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי: מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים? אמר לו: לצורך נבראו; בשעה שהבריות חוטאים, הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה. אמר ליה: עוד יש בהן צורך; זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה, נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה; יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':

והנחש היה וגו', מתוקן לפורענות. "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן למיתה. "וקין היה" (בראשית ד, ב), מתוקן לגלות. "אחד היה אברהם", מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה. "ומשה היה", מתוקן לגואל.

אף כי אמר אלהים. ארבעה שפתחו באף ואבדו באף. הנחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, "אף אני בחלומי". עדת קרח, "אף לא אל ארץ זבת חלב". המן, "אף לא הביאה אסתר":

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. והיכן היה אדם הראשון? באותה שעה נתעסק בדרך ארץ וישן לו. רב אמר: נטלו הקב"ה והחזירו בכל העולם ואמר לו: כאן בית נטע, כאן בית זרע. הדא הוא דכתיב: "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", לא ישב אדם הראשון שם.

ולא תגעו בו. הדא הוא דכתיב: "אל תוסְףְּ על דבריו פן יוכיח בך", שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר: "ביום אכלך ממנו", ועמדה והעידה עדות שקר: לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה, דחפה עליו, אמר לה: כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה. אמר חזקיה: מנין שכל המוסיף גורע? שנאמר: ולא תגעו בו. רב משרשיא אמר מהכא: "אמתים וחצי ארכו". רב אשי אמר: "עשתי עשרה יריעות":

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

כי יודע אלהים. 'כי יודעים אלהים' אין כתיב כאן. התחיל אומר דלטוריא על בוראו, אמר לה: מאילן זה אכל וברא את העולם, והוא אמר לכם: "לא תאכלו ממנו", שלא תבראו עולמות אחרות, דכל אנש סני בר אומנותיה. כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו. שמים בראשון ורקיע בשני, אינו סובלן? רקיע בשני דשאים בשלישי, אינן מספקין את מימיו? דשאים בשלישי מאורות ברביעי וכו'. עופות בחמישי, זיז שדי עוף טהור הוא, בשעה שהוא פורח מכהה גלגל חמה. ואתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרות וישלטו בכם. הדא הוא דכתיב: "ותרא האשה כי טוב" (פסוק ו), ראתה דבריו של נחש.

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

כי טוב העץ למאכל. ג' דברים נאמרו בעץ הדעת: טוב למאכל, ויפה לעינים, ומוסיף חכמה. נחמד העץ להשכיל, כמה דאת אמרת: "משכיל לאיתן האזרחי".

ותקח מפריו ותאכל, סחטה ענבים ונתנה לו. אמרה לו: מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? "אין כל חדש" וגו'. מה אתה סבור, שאני מתה ואתה יושב אטליס? "לא תהו בראה" וגו'. התחילה מיללת עליו בקולה. גם, ריבוי; האכילה את הבהמה חיה ועוף. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב: "וכחול" וגו'. אלף שנים הוא חי, ולבסוף אש יוצאה מתוך קנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים וחי. רבי יודן אומר: בסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטים ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים:

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ותפקחנה עיני שניהם. וכי סומין היו? לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיתה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, והפשיל מקלו ושברן. עמד ותפסו, אמר לו: ידע אנא דלית אנא מהני מינך כלום, אלא בוא וראה כמה טובות איבדת. כך הראה להם כמה דורות אבדו.

כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה.

ויתפרו עלה תאנה, עלה שהביא תואנה לעולם. אמר ר' יצחק: קלקלת עובדך, סב חוט וחייט.

ויעשו להם חגורות. 'חגורה' אין כתיב כאן אלא חגורות, איסטכיון גליון סדינין, ולאשה צלצלין דקיסלוון סבכיון.

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ: אחת בגן עדן, ואחת בדור הפלגה, ואחת בסדום, ואחת בסנה, ואחת במצרים, ואחת בסיני, ואחת בנקרת הצור, ושתים באהל מועד, ואחת לעתיד לבוא. אחת בגן עדן דכתיב: וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וכתיב: "דודי ירד לגנו". ישב לו בדין, אמר לו: מפני מה ברחת מלפני? אמר לו: כי ערום אנכי, ממעשים מפועל ומצווי.

מה היה לבושו של אדם הראשון? עור צפורן, וענן כבוד מכסה עליו; וכיון שאכל הפרי, נפשט עור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו, וראה את עצמו ערום.

הביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשע קללות ומות, והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתו מן השמים, וקצץ רגליו של הנחש, ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבע שנים בעצבון גדול, ואררו שיהא שואף במעיו על הארץ, ומזונו נהפך במעיו לעפר, ומרורת פתנים בפיו, ונתן שנאה בין בניו ובין בני אשה, שיהו רוצצים את ראשו, ואחר כל קללה מות. ונתן לאשה תשע קללות ומות: ענוי דם נדתה, וענוי דם בתולים, ענוי הריון הבטן, ענוי לידה, עינוי גידול בנים, ומכסה את ראשה כאבל, ומגדלת שער כלילית, ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות, ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה, ואינה נאמנת בעדות, ואחר כל אלה מות. והוציא דמים לאדם בתשע קללות ומות: קצר כחו, קצר קומתו, טומאת הזב, טומאת קרי, טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצים קוצר, ומאכלו בעשב הארץ כבהמה, לחמו בדאגה, ומזונותיו בזיע, ואחר כל אלה מות.

אם אדם חטא, הארץ מה חטאה? שלא הגידה את המעשה, ובשעה שאדם חוטא היא מנכה פירותיה, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך":

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. שמענו שיש הלוך לקול, הלוך לאש לא שמענו, והיכן שמענו? להלן, "ותהלך אש ארצה". 'מהלך' אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה.

עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון, נסתלקה לרקיע ראשון. עמד קין וחטא, נסתלקה לרקיע שני. עמד דור אנוש, נסתלקה לרקיע ג'. דור המבול, נסתלקה לרקיע ד'. דור הפלגה, נסתלקה לרקיע ה'. סדומיים, נסתלקה לרקיע ו'. מצרים, נסתלקה לרקיע ז'. ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ: אברהם יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, דכתיב: "צדיקים יירשו ארץ" וגו'; ורשעים מה עושים? פורחין באויר? אלא צדיקים ישכינו שכינה בארץ.

וישמעו, קולן של אילנות אומרים: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה. שמע קולן של מלאכי השרת אומרים: מתהלך, מת הלך לו אותו שבגן. אמר להם הקב"ה: לרוח היום, הרויחו לו את היום, כך אמרתי לו: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אי אתם יודעים אם יום אחד משלי או יום אחד משלכם? הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים, והוא חי תתק"ל שנה ומניח ע' לבנים, הדא הוא דכתיב: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה".

לרוח היום, לרוח מזרחית דגן, לרוח שהוא עולה עם היום. זבדי בן לוי אמר: לרוח מערבית דגן, לרוח שהיא שוקעת עם היום. על דעתיה דרב, הקשה עליו, כל שהיום עולה הוא מרתיח. על דעתיה דזבדי, ריתה עליו, כל שהיום שוקע הוא צונן.

ויתחבא האדם, גרע קומתו ונעשה מאה אמה. בתוך עץ הגן, רמז לתולדותיו שיהו נתונין בארונות של עץ.

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו, וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם, שנאמר: ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. רבי יוחנן כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע, על שם "ונשמע קולו". אמר רבי שמעון, ד' דברים הקב"ה שונאן, ואני אין אני אוהבן: האוחז באמתו ומשתין, והמשמש מטתו ערום, והאומר דברים שבינו ובין אשתו בפרהסיא, והנכנס לביתו פתאום, וכל שכן לביתו של חבירו.

רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא: "והמה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז). אמר הקב"ה: אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתיו בגרושין ובשלוחין, וקוננתי עליו "אֵיכָה". הכנסתיו לגן עדן, "ויקח ה' אלהים את האדם" וגו' (בראשית ב, טו). וצויתיו, שנאמר: "ויצו ה' אלהים על האדם" (שם, טז). ועבר על צוויי, "המן העץ אשר צויתיך" (בראשית ג, יא). ודנתיו בשלוחין, "וישלחהו ה' אלהים" (בראשית ג, כג). ודנתיו בגרושין, "ויגרש את האדם" (שם, כד). וקוננתי עליו איכה, ויאמר לו אַיֶּכָּה, "אֵיכָה" כתיב. אף בניו, הכנסתים לארץ ישראל, דכתיב: "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל". וצויתים, "צו את בני ישראל". ועברו על צוויי, "וכל ישראל עברו תורתך". ודנתי אותם בגרושין, "מביתי אגרשם". ודנתי אותם בשלוחים, "שלח מעל פני ויצאו". וקוננתי עליהם "איכה ישבה בדד":

ויקרא ה' אלהים אל האדם... איכה. איך הוה לך? אתמול לדעתי, ועכשיו לדעתו של נחש; אתמול מסוף העולם ועד סופו, ועכשיו בתוך עץ הגן.

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר: ויאמר לו איכה, לאן נוטה לבך? רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, שנאמר: "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב: "את בריתי הפר". רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה; כתיב הכא: "כאדם עברו ברית", וכתיב התם: "על אשר עזבו את ברית":

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מי הגיד לך. לשואלת חומץ, שנכנסה אצל אשת חבר. אמרה לה: מה בעליך עושה עמך? אמרה לה: כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה. אמרה לה: כל קוזמירין שלו בתוכה, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה. הושיטה ידה לתוכה, והתחילו נחשים מנשכין אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת, אמר לה: שמא באותה חבית נגעת בו? המן העץ אשר צויתיך.

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים. אדם, שנאמר: האשה אשר נתתה עמדי. קין, שנאמר: "לא ידעתי השומר אחי אנכי". בלעם, "מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור". חזקיהו, "מאין באו אליך האנשים? ויאמר: מארץ רחוקה באו". אבל יחזקאל נמצא בקי מכולן, שנאמר: "התחיינה העצמות האלה? ויאמר: ה' אלהים אתה ידעת". משל לצפור שהיתה נתונה ביד ציד, פגע באחד, אמר לו: זו שבידי מה היא, חיה או מתה? אמר ליה: אין בעית חיה, אין בעית מתה.

היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלית ואוכל. לא נטרד אדם הראשון מגן עדן עד שחרף וגדף, שנאמר: "ויקו לעשות ענבים ויעש" וגו'.

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הנחש השיאני. חייבני והטעני, גירני. גירני כמה דאת אמרת: "לא ישיא אויב בו". חייבני כמה דאת אמרת: "כי תשה ברעך". הטעני כמה דאת אמר: "אל ישיא אתכם חזקיהו".

שנו רבותינו: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותיים מפני שחשודין על הרביעה, ואפילו נקבות אצל נקבות. מפני שכותיים מצויין אצל נשי חבריהן, פעמים שאין מוצאה ורובעה. ואי נמי מוצאה, בהמת ישראל עדיפא ליה, דאמר מר: חביבין עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן, דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא; ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, כותיים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן:

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

שנו רבותינו: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו הימנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו, ומה שבידו נטלו הימנו. אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור הוא מכל הבהמה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר תאכל. הוא אמר: אהרוג את האדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין וקרח ובלעם, דואג ואחיתופל וגיחזי, ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם, ומה שבידם נטלו מהם:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מנין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען; ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שאין טוענין למסית. מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. תניא, רבי אומר: בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: "ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר"; ובקלקלה מתחילין מן הקטן, שבתחילה נתקלל נחש, ואחר כך חוה, ולבסוף נתקלל אדם.

הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, מפני שעמהם דבר הקב"ה, ואלו הן: אדם ונחש ודג. אדם, שנאמר: "ולאדם אמר". נחש, ויאמר ה' אלהים אל הנחש. דג, "ויאמר ה' לדג".

כי עשית זאת. כל מה שעשית בשביל זאת, כל פעולה שלך לא בשביל זאת? מתחלת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:

אררו בצרעת; הלין סלעיא דביה, צרען אינון. ארור הוא מכל הבהמה. ראית מימיך, מאחר שאדם מכה את חבירו במקל, הוא חוזר ומכה אותו ברצועה? כך ארור אתה מכל הבהמה, לא כל שכן מכל חית השדה? תני: בהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים, בהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חדשים, בהמה דקה טהורה יולדת לה' חדשים, הכלב לנ' יום, החתול לנ"ב, החזיר לס' יום, הנמיה לע' יום, השועל לו' חדשים, ושאר כל השרצים לו' חדשים. הארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוד לג' שנים, והנחש לז' שנים, והאפעה לע' שנה. פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד. כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות, עד שילדו. כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל. אמר לו: לכמה הנחש מוליד? ולא יכול להשיבו. נתכרכמו פניו. פגע בו רבי יהושע, אמר לו: למה פניך חולניות? אמר לו: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה. אמר לו: מה היא? אמר לו: לכמה הנחש מוליד? אמר לו: לז' שנים. אמר לו: מנין? אמר לו: הכלב חיה טמאה, מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש; וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה. כמפני רמשא סלק ואמר להם. התחיל להטיח ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד:

תנו רבנן: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט; חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מיניק. הדולפינין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפינין? אמר רב יהודה: בני ימא. וכל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום מוליד ביום. נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא, דאמר: בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביום טוב. והלא בדק? אימור יצתה רובה וחזרה, דאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה, מותר לאכלה ביום טוב. כל שתשמישו ביום יוליד ביום, תרנגולת. תשמישו בלילה יוליד בלילה, עטלף. תשמישו בין ביום ובין בלילה יוליד בין ביום ובין בלילה, אדם וכל דדמי ליה. כל שתשמישן ועיבורן שוה, יולדין ומגדלין זה מזה; אין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה. תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן לוז. כלב לז', וכנגדו באילן תאנה. חתול לנ"ב, וכנגדו באילן תות. חזיר לס', וכנגדו באילן תפוח. שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, וכנגדן תבואה. בהמה דקה טהורה לה' חדשים, וכנגדה באילן גפן. בהמה גסה טהורה לט', וכנגדה באילן זית. בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש, וכנגדה באילן דקל. הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה, משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר, ויש אומרים מוכססין.

מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע: ארור אתה מכל הבהמה; אם מהבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו? חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים. אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה, אחד לשלש, ומאי ניהו? ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחיה אחד לשלש, דהוה ליה תשע שנין? מי כתיב "מכל החיה ומכל הבהמה"? מכל הבהמה ומכל החיה כתיב; ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו? עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי? איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו: קללה הוא, שדי קללה עילוי.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: נחש לכמה איעבר ומוליד? אמר ליה: לשבע שנים. והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת? הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני. והא קמשמשי שמושי? אינהו נמי משמשי כאדם. והא אינהו חכימי? אנן חכימינן מנייהו. אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי. אמר ליה: כמה הוו? אמר ליה: שיתין גברי. אמר ליה: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך? אמר להו: חכימי דיהודאי אנא, ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו. אמרו ליה: אי הכי ניבעי מינך מילתא. אמר להו: לחיי; אי זכיתו לי, עבידו בי כל דבעיתו; אי זכינא לכו, איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו'. עד זכינהו, אייתינהו לכל חד וחד. כד חזא שיתין ביסתרקי, סבר כולהו חבריי להכא אתו. אמר ליה לספנא: שרי ספינתך. בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו. כי מטא בי בליעי, שקיל כוזא דמיא מבי בליעי. כי אתא, אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני, אמר ליה: לאו אינהו נינהו. שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא. אמר ליה: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו. אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא, אמר להו: מליוה לה ואיזילו לכו. שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול:

על גחונך תלך. בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: "קולה כנחש ילך", ונמצא למד הימנה. אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה; אילולי שאמר ליה הקב"ה על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?

ועפר תאכל. לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, ושומט גידי אדמה ואוכל. ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים. נחש, דכתיב: "ונחש עפר לחמו". גבעונים, דכתיב: "והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל".

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אמר ר' שמואל בר נחמני: כל אשה שתובעת בעלה, הויין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן; דאילו בדורו של משה כתיב: "הבו לכם אנשים חכמים וידועים", ואלו נבונים לא אשכחינן; ואילו גבי לאה כתיב: "אלי תבא", וכתיב: "מבני יששכר יודעי בינה". איני, והאמר ר' יצחק: עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה. אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים. עצבונך, זה צער גידול בנים. והרונך, זה צער העיבור. בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה; וזו מדה טובה שבנשים? כי קאמינא דמרציא ארצויי קמיה. הני שבע הויין? כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין. מאי היא? אילימא משום דאסור לה יחוד בהדי גברי דלאו דידה, הוא נמי אסיר ליחודי בהדי נשי דלאו דידיה? אלא דאסירא לבי תרי. במתניתא תנא: מגדלת שער כלילית, יושבת ומשתנת מים כבהמה, ונעשית כר לבעלה. ואידך? הני שבח הוא לה, דאמר ר' חייא, מאי דכתיב: "מלפנו מבהמות ארץ"? זו פרדה, שכורעת ומשתנת מים:

הרבה ארבה עצבונך והרונך. כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי. רבי חנינא אמר: נוצר לתשעה ונולד לז' כו', כדלעיל. לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, או לט', הן ועיבוריהן. חייא בר אדא הוה יתיב קמי רב, מסבר ליה ולא סבר. אמר ליה: למה לית את סבר? אמר ליה: דהא חמרתי בעי למילד, ואני מתיירא שלא תצטנן ותמות. אמר ליה: ומה איכפת לך? פעמים שהיא פוחתת פעמים שהיא מוספת, אין פוחתת מימות הלבנה ואין מוספת על ימות חמה. אמר ליה, והכתיב: "הידעת עת לדת יעלי סלע תספור ירחים תמלאנה"? אמר ליה: להלן בדקה, וכאן בגסה. אמר ליה: והלא בקרות של אנטונינוס היתה רובעת, והרביעו ממנה בקרות של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו אחר זמן? אמר ליה: להלן בטהורה, וכאן בטמאה.

עצבונך, זה צער העיבור. והרונך, זה צער העידוי. בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה. בנים, זה צער גידול בנים. אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון: נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. אמר ר' יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב: בעצב תלדי בנים, ואלו במזונות כתיב: "בעצבון תאכלנה". אמר ר' לוי: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב: "המלאך הגואל אותי", מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב: "האלהים הרועה אותי".

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו" בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא "במשפט האורים". אלא מלמד, בשעה שישראל יוצאין למלחמה, בית דין של מעלה יושבין עליהן בדין, אם לנצח אם להנצח. אמר ר' חייא בר אבא, כתיב: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע", הא אם אינו יוצא אינו צריך שמירה; מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' לא, כתיב: "יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה", הא יום אחר לא? אלא מכאן שאין השטן כו'. אמר ר' אחא בר יעקב: "וקרהו אסון בדרך", הא בבית לא? אלא מכאן וכו'. אמר איבו בר נגרי: "בהשפטו יצא צדיק" אין כתיב כאן, אלא "יצא רשע", מכאן וכו'. רב אמר: היושב בבית רעוע עושה מלאך המות דניסטס שלו, שנאמר: "ישיא מות עלימו", כמה דאת אמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה". אמר ר' אבא בר כהנא: נסר שהוא מתוח מגג לגג, רחבה כמה, אסור להלך עליו; למה? שאין השטן וכו'. אמר ר' לוי, בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל בעצמו, והמפרש בים הגדול.

שנו רבותינו: על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן; על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימין, מוטב; ואם לאו, אני נוטל נשמתכם. ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא, חדד לסכינא. אביי אמר: תפיס תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל. מר עוקבא אמר: רעיא חגירא ועיזי רהיטי; אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ונפישי מרחמי; אבב בזיוני, לא אחי ולא מרחמי. וגברי היכא מיבדקי? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברין על הגשר. רבא לא עבר במברא דאית ביה כותי, אמר: דלמא מיפקיד עליה דינא ואטפל בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. ר' ינאי בדק ועבר, דאמר ר' ינאי: לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס; שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו:

אמר רבי חנין: מאי קראה? "קטנתי מכל החסדים". ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי.

אמר רב יצחק בר רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: "כי יפול הנופל ממנו", ממנו להביא ראיה.

למה נמסרו לאשה? היא כבתה נרו של עולם, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם", לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ", וסמיך ליה "וייצר ה' אלהים את האדם", כאשה שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך נוטלת חלה, לפיכך תשמור מצות חלה. היא שפכה דמו של אדם הראשון, דכתיב: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", תשמור נדתה שיתכפר לה.

אמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". הא מהתם נפקא? מהכא נפקא: ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך? לא נצרכה, סמוך לוסתה, ואף על גב דאמור רבנן: חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, הני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא:

ואל אישך תשוקתך. ד' תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא על אישהּ; ואין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר: "ואליך תשוקתו"; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר: "פקדת הארץ ותשוקקה"; ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר: "ועלי תשוקתו". דבר אחר: ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא אומרת: עוד איני זוקקת לבעלי מעתה! והקב"ה אומר לה: תשובי לתשוקת אישך; לפי שרפרפה בלבה, לפיכך תביא קרבנה מרופרף, "ולקחה שתי תורים".

והוא ימשל בך. יכול ממשלה מכל צד? תלמוד לומר: "לא יחבול רחים ורכב". מעשה באשה אחת משל בית טוריינוס שהיתה נשואה ללסטים. כיון שבאה לפני חכמים, הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: ואל אישך תשוקתך.

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ד' שומעין הן: יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר. שומע והפסיד זה אדם הראשון: כי שמעת לקול אשתך; ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). שומע ונשכר זה אברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; ונשכר, "כי ביצחק יקרא לך זרע". לא שומע ונשכר זה יוסף: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"; ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ". לא שומע והפסיד אלו ישראל: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם"; ומה הפסידו? "אשר למות למות":

כי שמעת לקול אשתך. "לדברי אשתך" אין כתיב כאן אלא לקול, התחילה מיללת עליו: מה את סבור שאני מתה וכו', כדלעיל. ותאכל מן העץ אשר צויתיך, להזהיר את החיה ואת הבהמה; ולא דייך שלא הזהרת, אלא שנתת להם ואכלו. ארורה האדמה בעבורך, שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתוש פרעושין וזבובין. ותעלה לו גמל? אף הוא יש בו הנאה, שהוא מוכרו ונהנה מדמיו.

בעצבון תאכלנה. קשה היא הפרנסה כפלים כלידה וכו', כדלעיל. אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו, אמר לו המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני? כך הקב"ה אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מה עשתה חוה? האכילה אותו. אמר לו הקב"ה: ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד "ויגרש את האדם".

ג' נכנסו לדין ויצאו ארבעה מחוייבין: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן וכו', כדלעיל בפרשה ה'.

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אמר ריש לקיש, בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון: וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו: "בזעת אפיך תאכל לחם" (פסוק יט), נתקררה דעתו. אמר ריש לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, ואכתי לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עשבא דדברא:

וקוץ, זה קונדס. ודרדר, זו עכביות. ואית דמחלפן, שהיא עשויה דרין דרין. ואכלת את עשב השדה. אלו זכית, הייתי מעלה לך מכל אילני גן עדן; עכשיו קוץ ודרדר תצמיח לך. אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם; עכשיו ואכלת את עשב השדה. על דורות הללו הוא אומר, שאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב. כיון ששמע אדם הראשון כן, הזיעו פניו, אמר: מה אני נקשר לאבוס כבהמה? אמר ליה הקב"ה: הואיל והזיעו פניך, תאכל לחם. [אמר רבי לוי,] נוח היה לו לאדם אילו עמד בקללתו הראשונה (בזעת אפיך תאכל לחם):

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ששה דברים סימן יפה לחולה. עיטוש, דכתיב: "עטישותיו תהל אור". זיעה, דכתיב: בזעת אפיך תאכל לחם. שלשול, דכתיב: "מהר צועה להפתח" וגו'. קרי, דכתיב: "יראה זרע יאריך ימים". שינה, דכתיב: "ישנתי אז ינוח לי". חלום, דכתיב: "ותחלימני והחייני".

עד שובך אל האדמה. א"ל: קומץ עפר שנבראת ממנו, לא גזולה היא בידך?

כי עפר אתה ואל עפר תשוב. מכאן רמז לתחית המתים מן התורה; "כי עפר אתה ואל עפר תלך" לא נאמר, אלא תשוב.

הנהו קפולאי דהוו מקפלי בארעא דרב נחמן בר יצחק. נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא אמר ליה: מנו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולא אמר רב מרי, עתידין צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומנו מרי? דלא ידענא ליה. [א"ל] הכתיב: "וישוב העפר על הארץ"? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב: "ורקב עצמות קנאה"; מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין, ושאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין. אחזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגו ביתא. אמר ליה: גלית אדעתיך דאפילו נביאי לא אקרו לך, דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". אמר ליה, והכתיב: כי עפר אתה ואל עפר תשוב? ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים:

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויקרא האדם שם אשתו חוה. נתנה לו לחיותו, ומיעצתו כחויא. דבר אחר: חיוה לה כמה דורות אבדה. אמר ר' אחא: חויא חויך, ואת חויא דאדם.

כי היא היתה אם כל חי. ר' שמעון בן אלעזר אמר: עם כל חי. תני: העשיר עולה עמו, העני אינה יורדת עמו. ר' סימון אומר: אם כל חי, אמן של כל החיים, דאמר ר' סימון: כל ק"ל שנה שפירשה חוה מאדם היו רוחות הזכרים מתחממין בה והיא יולדת מהן, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ויולדות ממנו. הדא הוא דכתיב: "אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם", בנוי דאדם קדמאה. מאן דאמר רוחי דביתא טבין, דרבין עמיה; ומאן דאמר דאינון בישין, דחכמין יצריה. מאן דאמר רוחי דחקלא טבין, דלא חכמין יצריה; מאן דאמר דאינון בישין, דלא רבין עמיה.

אמר רב פפא, בדיק לן רבא: היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק, שומעין לה, צערא דידה הוא. הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו? כל היכא דהיא לאו אורחא והוא לאו אורחיה מאי, בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן? ופשטינא ליה: עולה עמו ואינה יורדת עמו; מאי קראה? "והיא בעולת בעל", בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: כי היא היתה אם כל חי, לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה.

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור. רב ושמואל, חד אמר: דבר הבא מן העור, וחד אמר: דבר שהעור נהנה ממנו.

דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי".

אמר ר' חמא בר חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' תלכו"? אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה? והלא כבר נאמר: "אש אכלה הוא"! אלא הלך אחר מדותיו. הקב"ה הלביש ערומים, שנאמר: כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבור אותו בגי", אף אתה קבור מתים.

את זו דרש ר' יהושע בן חנניה: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר תחילה. ר' יהושע לטעמיה דאמר: המפלת שפיר שאינו מרוקם, אפילו צלול, אמו טמאה לידה; וחכמים אומרים: אינו ולד. ואין הלכה כרבי יהושע:

בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור"; אלו בגדיו של אדם הראשון, שהיו דומין לפנס, רחבין מלמטה וצרין מלמעלה, חלקין כצפורן ונאים כמרגלית, ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן. כתנות עור, שהן דבוקין לעור, ובהן היו הבכורות משמשין. רבי שמואל בר נחמן אמר: צמר גמלים וצמר ארנבים היו; כתנות עור, שהיו באין מעור. אמר ר' לוי: למדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול, "מכל עץ הגן תאכל"; ופרא מן מה דאת לביש, ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור; ויותר ממה דאת שרי, שהרי שנים הוו שרויין בכל העולם כלו. דבר אחר: כתנות עור, אמר ר' אלעזר: מן העור שהפשיט הנחש לקח הקב"ה ועשה להם כתנות כבוד לאדם ולעזרו.

בין השמשות דמוצאי שבת היה אדם מהרהר בלבו: אוי לי, שמא הנחש שהתעה אותי יבוא וישופני? ונשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם ושמח בלבו, ופשט ידיו לאורו ואמר: "ברוך אתה ה'... בורא מאורי האש". אמר: עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול, שאין להבעיר אש ביום השבת. וכל מי שמבדיל במוצאי שבת או שומע מן המבדיל, הקב"ה קורא לו קדוש וסגולה ומצילו מצרת העמים, שנאמר: "והייתם לי סגלה מכל העמים".

באחד בשבת נכנס אדם במימי גיחון העליון עד שהגיעו המים עד צוארו, והיה מתענה שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כלבו. עד שאני בחיים אבנה לי בית מלון לרבצי. אמר: ומה הלוחות, על ידי שהן עתידין לכתוב באצבעו של הקב"ה עתידין מימי הירדן לברוח מפניהם, גופי שגבלו שתי ידיו ורוח נשמת פיו שנפח באפי על אחת כמה וכמה, ולאחר מיתתי יבואו ויקחו את עצמותי ויעשו להם עבודה זרה. אלא הריני מעמיק את ארוני למטה בארץ, מערה לפנים ממערה, לפיכך נקראת מערת המכפלה:

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

הן האדם היה. מתוקן למיתה. אמר ר' ברכיה: כשביקש הקב"ה לבראות העולם, תחילת ברייתו לא התחיל אלא אדם, ועשאו גולם. בא לזרוק בו נשמה, אמר: אם אני מעמידו עכשיו, יאמרו: שותף נעשה עמי במעשה בראשית; אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל. משגמר הכל, אמרו לו מלאכי השרת: אי אתה עושה אדם שאמרת? אמר להם: כבר עשיתיו, ואינו חסר אלא זריקת נשמה; והעמידו וכילל בו העולם. בו התחיל בו סיים, דכתיב: "אחור וקדם צרתני". אמר הקב"ה: הן האדם היה כאחד ממנו. דבר אחר, מה כתיב למעלה: "ויעש ה' אלהים כתנות עור וילבישם"; מלמד שעשה לו הקב"ה בגדי כהונה, כענין שנאמר: "והנה איש לבוש הבדים", וכתיב: "כתנת בד קדש ילבש". מכאן אתה למד שכהן גדול דומה למלאך, "כי מלאך ה' צבאות הוא". למה הדבר דומה? למלך שראה קרתי אחד, והלבישו כבני פלטין. אמרו לו בני פלטין למלך: אפילו אותו שהוא קרתני הוא כמונו; כך אמרו המלאכים לפני הקב"ה: אפילו אדם שהוא יציר עפר הרי הוא כמונו, הן האדם היה כאחד ממנו. למלך שחיבב עבדו, ועשה לו מונייק של זהב. סרח, נטלו ממנו ונתן עליו כבלין. כך עשה לו הקב"ה בגדי כהונה; וכשחטא העבירו ממנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה".

דרש ר' פפייס: הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא: דייך פפייס, אלא שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים, ועזב דרך חיים וברר לו דרך המות. רבי יהודה בר' סימון אמר: כיחידו של עולם, שנאמר: "ה' אלהינו ה' אחד". רבנן אמרין, כגבריאל, שנאמר: "והנה איש אחד לבוש הבדים". ריש לקיש אמר, כיונה: מה זה בורח, אף זה בורח.

ועתה. מלמד שפתח לו ה' בה פתח של תשובה, כמה דאת אמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך".

הן האדם. לא יכול לעמוד בצוויך אפילו שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

דבר אחר: למלך שהיה לו בן בית, והשליטו על כל אשר לו. התחילו הכל אומרים: שותפו הוא. מה עשה המלך? טרדו; כך וישלחהו ה' מגן עדן. דבר אחר: למלך שנשא אשה, ועשה לה שלשלת של מרגליות. סרחה, נטלו הימנה וכתב לה גט. כך הקב"ה, הניחו לאדם בגן עדן ועשה לו עשר חופות. כיון שחטא, נתן לו גט, שנאמר: וישלחהו, ואין שילוח אלא גט, שנאמר: "ושלחה מביתו":

וישלחהו. ר' יהודה אומר: שילוח מגן עדן בעולם הזה ובעולם הבא, הקשה עליו. רבי נחמיה אומר: שילוח מגן עדן בעולם הזה, ולא שילוח בעולם הבא. ודא מסייעא לרבי נחמיה: "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך", לכשיקיץ אותו שנברא כתמונתך, באותה שעה אני מצדיקו מאותה גזרה.

וישלחהו ה' אלהים. כשבראו בראו במדת רחמים ובמדת הדין, וכשטרדו טרדו במדת רחמים.

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויגרש את האדם. מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה. וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים. מלמד שהכרובים קודמין לכל מעשה בראשית. ואת להט החרב, זו גיהנם. לשמור את דרך, זו דרך הארץ; מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא". מה זה לא לן כבודו עמו, אף זה לא לן כבודו עמו. ר' ברכיה אמר, כאליהו: מה זה לא טעם טעם מיתה, אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה. כל זמן שהיה אדם, היה כאחד; כיון שנטלה ממנו צלעתו, שב לדעת טוב ורע.

ויגרש את האדם. למלך שהיו לו ג' אוהבין, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. פעם אחת בקש המלך לעשות דבר חוץ מדעתן, נטל את הראשון, טרדו והוציאו חוץ מפלטין שלו. השני, חבשו בבית האסורין ונתן אספרוס עליו. שלישי שהיה עליו חביב ביותר, אמר: איני עושה דבר חוץ מדעתו. כך אדם הראשון, ויגרש את האדם. נח, "ויסגר ה' בעדו". אברהם שהיה חביב עליו ביותר, אמר: איני עושה דבר חוץ מדעתו, שנאמר: "וה' אמר המכסה אני מאברהם".

ויגרש. הראה לו חורבן בית המקדש, כמה דאת אמר: "ויגרס בחצץ שני". למגרשה של גן עדן טרדו, והושיב עליו שומרים שישמרו אותו. מקדם. רב אמר: בכל מקום רוח מזרחית קולטת. קין, "וישב בארץ נוד קדמת עדן". רוצח, "אז יבדיל משה שלש ערים" וגו' "מזרחה שמש". דבר אחר: מקדם לגן עדן נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב: "היא החיה אשר ראיתי ואדע כי כרובים המה". ואת להט החרב, על שם "משרתיו אש לוהט". המתהפכת, שהן מתהפכין, פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות פעמים מלאכים. דבר אחר: מקדם לגן עדן נברא גיהנם; גיהנם נברא בשני, וגן עדן בשלישי. ואת להט החרב, על שם "ולהט אותם היום הבא". המתהפכת, שהיא מתהפכת על האדם ומלהטתו מראשו ועד רגליו, ומרגליו ועד ראשו. אמר אדם: מי מציל את בני מאש לוהט? זו חרב מילה, שנאמר: "עשה לך חרבות". רבנן אמרין: חרב תורה, שנאמר: "וחרב פיפיות בידם". וכיון שראה אדם שבניו עתידין ליאבד בגיהנם, מעט עצמו מפריה ורביה. וכיון שראה שאחר כ"ו דורות עתידין בניו לקבל התורה, נזקק להעמיד תולדות; "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א).

ויגרש את האדם. יצא אדם וישב לו חוץ לגן עדן, בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוך להר המוריה, ומשם לקחו ולשם החזירו, שנאמר: "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" (פס' כג).

כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, שנאמר: לשמור את דרך עץ החיים: דרך, זה דרך ארץ; ואחר כך עץ החיים, זה תורה: