לדלג לתוכן

תעלת סן מרטן

תעלת סן מרטן
Canal Saint-Martin
מידע כללי
סוג תעלת מים עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום הרובע העשירי של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים עיריית פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1825
תאריך פתיחה רשמי 1825 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
אורך 4.6 ק"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°50′50″N 2°22′00″E / 48.847222222222°N 2.3666666666667°E / 48.847222222222; 2.3666666666667
(למפת פריז רגילה)
 
תעלת סן מרטן
תעלת סן מרטן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תעלת סן-מרטן
גשר הולכי רגל מעל תעלת סן-מרטן, ברובע העשירי של פריז

תעלת סן-מרטןצרפתית: Canal Saint-Martin; נהגה קאנאל סן מרטן) היא תעלת מים בפריז בירת צרפת, שאורכה 4.5 ק"מ. התעלה מקשרת בין אגן לה וילט (bassin de la Villette) ואת תעלת אורק (canal de l'Ourcq) שמעליה, ובין אגן דה ל'ארסנל (bassin de l'Arsenal), שמשמש כמעגן לסירות קיט, ומתחבר לנהר הסן.

תעלת סן-מרטן, יחד עם תעלת אורק, אגן דה לה וילט ותעלת סן-דני, מהווה את רשת התעלות הפריזאיות, שאורכה 130 קילומטר.

תעלת סן-מרטן, שנחנכה בשנת 1825, מורכבת מתשע דלתות סכר (écluses) ומשני גשרים מסתובבים בשל חוסר איזון והבדלי גובה של 25 מטרים בין חלקיה השונים. זו תעלה קטנה שיועדה במקור להוסיף מקורות מים לעיר פריז.

בזמן המשטר הישן, לפריזאים הייתה אספקת מים חלושה, ולעיתים קרובות היו המים מזוהמים, וזאת למרות שבעיר היו בארות מים ואקוודוקטים.

בשנת 1802 החליט נפוליאון בונפרטה לתקן מצב זה, בעיקר כדי למנוע מגפות חדשות שנבעו מתנאי ההיגיינה הירודים בעיר (בעיקר מגפות דיזנטריה וכולרה). שפטל (Chaptal), מושל העיר פריז, הציע לפיכך לחזור ולבצע את מיזם ההתחברות לתעלת אורק, שמקורותיה כמאה קילומטר מצפון-מזרח לפריז, רעיון שהועלה כבר במאה ה-16. החפירות החלו במהירות יחסית, בעזרת הכסף שנכנס לקופת הקיסרות בשל מיסים חדשים שהוטלו על היין, בין השנים 1802 ל-1825.

עידן הזהב של התעלה היה במאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, אז התנועה בה הייתה אינטנסיבית מאוד: שכן תעלת סן מרטן לא הביאה לפריז רק מים, אלא גם סחורות, אספקה (של דגנים) וחומרי בנייה שהגיעו דרכה עד לב העיר. שני הנמלים הנגישים העיקריים במסלול התעלה הם נמל דה ל'ארסנל ואגן דה לה וילט.

התחרות על דרכי המסחר, ופיתוח מסילות הרכבת פגעו והחלישו את התחבורה בנהרות מאז שנות השישים של המאה ה-19, וגרמו לירידה בתנועה בתעלות העיר, וכתוצאה מכך, להעלמות מפעלים, מחסנים ובתי מלאכה, ובעקבות זאת גם של אוכלוסיית הפועלים, לאורך תעלת סן-מרטן.

בשנות השישים של המאה ה-20 תכנן נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו, לסלול כביש במסלול התעלה, אך לנוכח התנגדות תושבי פריז, נאלץ לזנוח את תוכניתו.

חלקים מנתיב תעלת סן-מרטן כוסו, באזור כיכר הבסטיליה, באזור שדרות רישאר-לנואר שבין כיכר הבסטיליה ושדרות דה לה רפובליק (כוסו בשנת 1862), ובשדרות ז'ול-פרי (בשנת 1907). מספר פתחים נפערו באזורים המכוסים, כדי לאפשר למעט אור לחדור לאזורים אלו.

"מראה תעלת סן-מרטן בפריז" (Vue du canal Saint-Martin à Paris ), 1870, מאת הצייר אלפרד סיסלי

באחד האזורים המכוסים נמצא אוטל די נור (hôtel du Nord) המפורסם, שמוכר הודות לסרטו של מרסל קרנה (Marcel Carné) משנת 1938, בעל אותו השם. התעלה נראית גם בסרט אמלי של הבמאי ז'אן פייר ז'ונה, שם נהנית אמלי פולאן להקפיץ אבנים על פני המים בתעלה. התעלה שמשה כנושא במספר ציורים של האמן האימפרסיוניסטי אלפרד סיסלי בהם "מראה של תעלת סן-מרטן בפריז" (Vue du canal Saint-Martin à Paris) משנת 1872 המוצג כיום במוזיאון אורסיי.

התעלה כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעלת סן-מרטן משרתת כיום בעיקר נוסעים בסיורים תיירותיים וכמעט ואינה משמשת להעברת סחורות. היא פתוחה כ-363 ימים בשנה, ופריזאים רבים נהנים לטייל לאורך גדותיה, שמהווים כיום אזור בילוי אופנתי.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תעלת סן מרטן בוויקישיתוף